למרות שהיא ממש מחכה לפגוש אותו, נתי לא מתקרב היום לפינה שלה ושל גיל. לגיל, כמובן, יש הרבה מה להגיד על זה (ועל כמה ליה חופרת, כל החבורה הולכת היום לסרט, למה ליה לא מוכנה לבוא איתם? ובכלל, אנחנו צריכות ללמוד לאנגלית), אבל ליה רק מקשיבה לה בחצי אוזן. ההפסקה מסתיימת מוקדם מדי, אחריה יש לה שיעור אנגלית (ביחד עם גיל) ואז ביולוגיה (בלי גיל). רק אז, בשלוש אחר הצוהריים, הן נפגשות ליד הקיוסק והולכות יחד הביתה.
בבית היא צריכה להאכיל את דניאל ואור. בינה לבין עצמה היא חושבת שזה לא הוגן. כשליה הייתה בגילן היא כבר חיממה לעצמה אוכל, והתאומות רוצות שתשב איתן ותקשיב להן כשהן מתלהבות מהוואנז החדשות שלהן והחולצות שאימא קנתה להן. היא אמורה להושיב אותן לעשות שיעורי בית, אבל פאק איט. היא לא בייביסיטר.
ליה מתכוונת לשלוח אותן לעבוד על השיעורים שלהם כשאימא – בחוש שישי – מתקשרת ומזכירה לה שהתאומות צריכות שישבו איתן על התרגילים בחשבון.
איזה שעמום.
בשש אמיר שולח לה הודעה. הוא שואל אם היא באה איתם היום. גיל אמרה לו שלא, וליה לא באמת בטוחה למה היא לא רוצה לבוא. יש משהו מעייף ביציאות המשותפות האלה. הבנים עושים דאווינים, ליה מפליקה לאמיר כשהוא מנסה להניח את היד על הירך שלה. הבנות מצחקקות ומפלרטטות ומרכלות. אבל... זאת לא הסיבה האמיתית.
"תפסיקי להתנהג כאילו את יותר טובה מאתנו." קולה של גיל מתנגן באוזניה כשהיא כותבת לאמיר שהיא צריכה להשגיח על התאומות. מה שנכון נכון, כן? אימא תגיע רק בשבע וחצי ואבא – אלוהים יודע מתי אבא יגיע. אבל התאומות גדולות מספיק כדי להעביר שעה או שעתיים לבד. לליה פשוט לא מתחשק להתחיל להתארגן ולהתאפר ולקחת את האוטובוס למרכז העיר.
היא מעדיפה לחשוב על נתי. אתמול הוא עמד ודיבר איתה כמעט עשר דקות. ליה ניסתה לגרום לו להיפתח קצת. להגיד משהו על עצמו (זה תמיד מפתיע לשמוע אותו אומר משהו על האישה או הילדים או על פוליטיקה. הוא כל כך אצור בכיתה, היא מרגישה תחושת הישג כשהיא גורמת לו לשכוח לרגע שהוא המורה שלה). אבל אז נשמע הצלצול ו... הרגע נגמר.
לא נורא. מחר יום חדש.