למרות שסיכמה עם גיל בעל פה על כל הפריטים שהיא הולכת להביא (ולמרות שגיל מחתה ושידלה ופיתתה והתנגדה. כל טיעון, ליה מתבאסת להודות, יותר הגיוני מקודמו), גם למוחרת בבוקר, כשהיא יושבת ומסתכלת על תלולית החפצים שנערמו בשולי המיטה שלה – היא רחוקה מלהיות מרוצה.
תליון של סבתא קוטי. מהשואה. זה די ברור.
תמונה של ליה התינוקת במנשא עם אבא. התמונה גורמת לה להיצבט: היא רוצה להשליך אותה, ואז ממהרת להתחרט ומניחה שוב את הצילום הממוסגר על המיטה.
מכתב מקופל, שליה כתבה פעם לקראש הראשון שלה. קראו לו שניר, הוא היה האח הגדול של נירית מיא' 4, וליה התחברה אל נירית... פשוט כדי שתוכל להיות בחברתו. לאכול מולו ביום שישי. לשבת ולצחוק אתו מול הטלוויזיה כשכל משפחת ליפקין התכנסה אחרי הארוחה ובחרה סרט.
"אח של נירית ליפקין?" גיל השתוממה, כמעט שנה מאוחר יותר. ליה עברה תיכון, הריאקוטן התחיל לעבוד וליה גילתה... היא גילתה איך זה שגברים מסתכלים עליה. "הוא לא גאון מוזר כזה? שמעתי שרצו לחטוף אותו לתלפיות, אבל אז כשגילו כמה הוא מוזר נתנו לו איזה תפקיד מוזר ב... לא יודעת."
הוא הלך להיות שומר. בכלא צבאי. ליה יודעת שהשתחרר בינתיים ונסע ללמוד על מלגה בהרווארד – כשהיא מסתכלת לאחור, כל הסיפור נראה לה ילדותי במקרה הטוב ופתטי במקרה הרע (רוב המקרים). קצת אחרי ששניר התגייס וליה עלתה לכיתה י', ליה פגשה את תבל – שהבין מה היא מנסה לרמוז לו כשהיא נוגסת בתות כמו כוכבנית פורנו. הוא היה בגילה והיה חתיך ונחמד וגם קצת סתום...
אבל כל הבנות השתגעו אחריו. זה הספיק ללילה.
היא מעווה את פניה ומחליטה לשמור את המכתב. היא לא תיתן לנתי לקרוא אותו. אבל... הוא משמעותי. איכשהו.
הפריט האחרון הוא סט גרבי מלמלה. היא קיבלה אותם מנויה בתקופת הדארק לוליטה שלה. או מוטב לומר: בתקופה שליה אגרה אינסוף תמונות בפינטרסט, הכינה מוד-בורדס ופינטזה על תחרה ושפתיים ורודות ולא עשתה עם זה שום דבר, כי היא לא התכוונה להפוך לבדיחה של השכבה. היא קנתה שמלה אחת בטיול של המשפחה ליפן (אבא התבודד רוב הזמן עם הלפטופ ורק קיטר כמה שיפן יקרה) ולבשה אותה ואת הגרביים לכנס הארוקון...
וזה הכול.
מה זה אומר עליה, שהיא עדיין שומרת גם את הגרביים וגם את השמלה שכבר לא עולה עליה בחזה?
היא מגלגלת עיניים.
"ליה!" אימא מציצה בדלת.
"אנחנו תיכף יוצאים, או שאת מעדיפה לקחת את האוטובוס?"
"תכף!"
לפחות הבוקר הספיקה להתאפר לפני שהתאומות השתלטו על האמבטיה. היא מעיפה בעצמה מבט אחרון, גורפת את כל הפריטים לשקית (חוץ מהגרביים. יש להן שקית קטיפה נפרדת משל עצמן), גורפת את השקית לתיק-
"מוכנה."
"יופי." אימא מריחה כמו בושם וניינטיז. ליה מתאפקת לא להגיד לה כלום. הנסיעה עוברת בשקט – התאומות מתנהגות יפה ולשם שינוי מקשקשות אחת עם השנייה בפלאפונים שלהם, ואימא נותנת לה נשיקה על הלחי לפני שהיא יוצאת מהרכב.
"השארתי לך קצת שפתון." אימא נאנחת מעט. "לא נורא. ביי ליוש!"
*
היום יום מגמה. זה אומר שבמקום לקשקש עם גיל, היא מתכתבת איתה, ומופיעה מדי פעם בוואטסאפ של החבורה.
אמיר מתנחמד אליה. ליה מרימה עליו את האף (וחוטפת מגיל בפרטי. "למה את כל כך מושקעת בו?" היא מקלידה בזריזות. "אם את כל כך רוצה את אמיר, את מוזמנת לקחת אותו לעצמך").
הפעם היא נעתרת – טנטטיבית (איזה מילה מצחיקה. אימא כל הזמן אומרת ש"טנטטיבית" זה בלי נדר של האשכנזים ומסתכלת על אבא) – להזמנה לצאת לסרט.
לא היום, כמובן. בשישי. ואז למסיבה.
חגי מחייך אליה כמו תמיד בשיעור רישום. ליה די בטוחה שהוא הומו. הוא גבוה, עם שיער ארוך ודליל שמכסה בקושי את הקרחת שלו, זקן בלונדיני ועיניים מימיות. הוא מחמיא לליה על הטכניקה שלה, אבל משהו בארשת המסוגרת ובחיוך הזחוח מסגיר את ההמשך: את נורא מוכשרת אבל...
זה חסר נשמה.
זין על זה. היא תלמידת תיכון. היא לא ואן גוך. והיא שופכת את המעים שלה לתוך הציורים. זה לא אשמתה שהוא לא רואה שום דבר.
אחר כך הם מתרגלים צבע, עם שלי (שגם מלמדת תולדות של העת העתיקה). ליה עובדת על אותו ציור אקריליק כבר כמה שבועות. זה הציור שנתי אהב. עם האור האימפרסיוניסטי. המחשבה על נתי גורמת לה לחייך (חיוך שהיא כובשת מייד. מה יש לה לחייך אצל שלי. פאק איט).
שלי משמיעה להם משהו מוזר ומשתוממת כשהם לא מזהים את דייויד בואי, וליה מתאפקת לא להתחצף אליה כשהיא מציעה, שוב, שאולי ליה תתחיל משהו חדש. המטרה שלנו כאן זה להתנסות.
בסדר.
ליה לא עונה לה, אבל שלי לא נראית מרוצה.
"זה כי את עושה פרצופים," גיל אומרת לה בהפסקה. "אז מה, הבאת את..." הגבות שלה מרקדות לשנייה. ברגעים כאלה גיל כמעט נראית שובבית.
ליה מסמיקה ומהנהנת. עוד חמש דקות – נתי.
"אוקיי." גיל נושכת שפתיים. "שיהיה בהצלחה." ולמרות שהיא מחייכת, ליה רואה עליה את ההסתייגות.
