הוא... הוא מאתגר אותה? ליה מסתכלת עליו בזהירות.
נתי נשען מעט לאחור. אצבעותיו ממוללות את הגרב – דקות ומוצקות וחומריות כל כך נגד התחרה הדקיקה. זה... זה סקסי, היא נוכחת לפתע. סקסי כמו משהו שמרמז על מין, גלוי באופן חלקי בלבד. איזו אשליה שיכולה להתקיים רק אם לא יקראו לה בקול.
היא לא באמת יכולה... הוא לא מתכוון שהיא באמת צריכה – זה יהיה מפורש מדי. זה יהיה גס (ולא לעניין ואסור ו... אבל אולי הוא כן מתכוון לזה?)
היא מלקקת את שפתיה, מודעת לעצמה עד כאב. האם הוא מדמיין אותה בירכוניות? האם הוא מדמיין אותה מתפשטת? הלב שלה פועם בחדות, באינטנסיביות שדומה יותר לבהלה מלעוררות מינית. זה נעים ולא נעים כמעט במידה שווה.
"אתה-" היא מתכוונת לשאול אותו אם הוא רוצה. אבל עוצרת את עצמה ברגע האחרון. היא לא סתומה, למען השם. הוא לא רוצה. הוא לא יכול לרצות. הוא כן יכול לרמוז ולהציע. ולה מותר... היא מתאמצת לנסח לעצמה את המחשבה.
מותר לה להגיב על הרמיזה.
כן. להגיב זה בסדר. לומר במפורש – טאבו.
אז האם היא בכלל...? רוצה?
ליבה מזנק לגרונה. היא רוצה ולא רוצה. אבל – ככל שהרגעים חולפים – היא נוכחת שהיא רוצה מספיק.
"אוקיי." היא צרודה מעט. נשמעת לעצמה כמעט משתנקת. "אממ-" אצבעותיה ממוללות את שולי הג'ינס. ארוך היום. היא יכולה לפשוט אותו ולשים את הגרבונים. "אתה יכול – תסתובב רגע."
אם הוא מופתע, נתי לא מראה את זה. ליה די בטוחה שהוא מופתע, למרות שהיא לא בטוחה למה (אולי כי הוא אמור להיות מופתע). העיקר הוא המבט הזה, האחרון, שהוא מעביר עליה. מרוכז ובוער ולא מחייך בכלל.
נתי מפנה לה את גבו, וליה מסירה בזריזות את הג'ינס. היא עומדת שם לרגע כמו מפגרת, בגופיית ספגטי ותחתונים, כשהיא נזכרת שהגרבונים עדיין מולו. מונחים על השולחן.
"אה, הגרביים?"
הוא מזיז אותם הצידה. כבר לא מולו, אלא בשיפולי השולחן. היא יכולה להתקרב ולאסוף אותם. אבל זה דורש ממנה להתקרב.
בלי מכנסיים.
"אה, רגע-" ליה צועדת לפנים ואז נתקעת שוב. יש לו כתפיים רחבות. נדמה לה שהיא יכולה להרגיש את החום שהוא מקרין. החדר מחומם, החולצה קצרה וזרועותיו של נתי חשופות. שריריות מעט. אבל... נדמה לה שהיא מבחינה בשיערות הסומרות על אמותיו.
פאק. ליה תופסת את הגרביים במהירות, ועוד יותר במהירות משחילה לתוכם את רגליה ולובשת את המכנסיים.
"זהו."
בניגוד לחיפזון שלה – נתי זז לאט. הוא מסובב את ראשו, קווצות שיער שחור-אפור מברישות את צווארון הכותנה. מתמתח. מגלגל כתפיים. ואז קם לאט והופך את הכיסא. מתיישב (איבריו שוב מתפזרים, בנינוחות רשלנית שגורמת לה לחשוב כמה נינוח הוא נראה בתוך עורו שלו). היא לא מצליחה להתאפק: עיניה נודדות לרגע קלוש לחזית מכנסיו.
שיט.
"איך את מרגישה עכשיו?"
היא ממהרת להרים את עיניה.
"אה." לאיזו תשובה הוא מצפה? אם זה היה משחק (אולי זה בעצם משחק) ליה הייתה אמורה לומר שהיא מרגישה סקסית. נשית. בוגרת. משהו. אבל... היא מרגישה קצת כמו בובה. מריונטה שמישהו מחלק לה הוראות. מנסה לארגן את תגובותיה ואת הרגשות שלה, למען השם, לפי הנחיה מלמעלה.
"אני- אממ." הלחיים שלה בוערות. היא כל כך רוצה למצוא חן בעיניו. כל כך רוצה לא לפשל. וכל כך רוצה שזה יהיה אמיתי. "אני, אממ." היא מצחקקת. צחקוק יבש, מסגיר. לא נשי בעליל. "אני מרגישה קצת טיפשית."
הוא מטה מעט את ראשו.
"אה-" אבא שונא שהיא אומרת 'אה': זה גורם לך להישמע עילגת. הבת שלי לא עילגת. ליה ממהרת להזדקף. "אתה חושב שרואים את זה?"
בדיעבד היא מתארת לעצמה שהשאלה יכולה להתפרש בכל מיני דרכים. האם רואים שאני מרגישה מטופשת. האם רואים שמתחת לג'ינס, אני לובשת גרבונים סקסיים. אבל נתי שותק במשך רגע ארוך לפני שהוא מגיב.
"זה לא משנה."
"...לא?" היא רוצה להתקפל מרוב בושה.
"לא. זה לא משנה – כי אני יודע שהם שם."
