פרקים קודמים - עכשיו בפוסט אחד!
הראש שלה מזמזם כמו נחיל דבורים כשהיא עוזבת את כיתת האומנות. נתי היה-
טוב.
זה היה משונה מאוד. היא מרגישה קצת מעורפלת (קצת מבזיקה מחוץ לגבולות הגוף שלה). לא מסוגלת לחשוב בצורה מסודרת.
היא הייתה צריכה להגיד לו לא. להרבה דברים. היא הייתה צריכה לומר שתישן על זה בלילה. ואז אולי... כנראה שגם אז להגיד לא (אם הוא בכלל היה מסכים לשמוע ממנה). אבל היא מרגישה המומה, אדומה וסומרת כמו אחרי סטירה. כל מולקולת אוויר בוערת נגד בית החזה והלחיים שלה.
"זה... את לא חושבת שזה באמת היה כזה ביג-דיל...?" היא שואלת את גיל, אחרי מיליון ואחד היסוסים.
גיל לא תבין.
היא לא יכולה לספר לה על מה שקרה בכיתת האומנות.
נתי לא ירצה שתספר לה על זה.
אבל היא חייבת לדבר עם מישהו.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת ביג דיל?" גיל נשמעת מהוססת. כאילו שוקעת בעצמה תחת משקל התביעה לדיסקרטיות.
"אני מתכוונת- זה לא מיני. נכון?"
ליה מצפה לשיעול נחנק או לצקצוק עצבני, אבל גיל נושכת את שפתיה. "אני חושבת שאת עושה שטויות. ושהוא עושה שטויות." שטויות רעות ומסוכנות, אותתה נימת קולה. אבל גיל משתתקת.
היא לא הרגישה כאילו היא עושה שטויות כשעמדה שם מולו, בכיתת האומנות. היא הרגישה... מלאה את עצמה. ואותו. כלי קיבול רוטט ונרגש למבט שסקר אותה מכף רגל עד ראש. מחושמלת מרוב ציפייה.
"זה היה-"
היא לא יודעת איך להסביר את זה. למרות שהיא רוצה להסביר את זה. משהו בתוכה משתוקק ליכולת לתמלל את החוויה. להפוך אותה למשהו שתוכל לחלוק עם אדם אחר. משהו שאפשר יהיה להקיא החוצה, להניח על הקרקע, לבדוק בצורה קלינית (ואחר כך לקרב אל החזה, לעצום עיניים. להתבשם).
"ליה...?"
לא משנה. היא מטלטלת את ראשה. "אני אחזור אליך."
"אל תעשי את זה. בבקשה."
"אני אחשוב על זה."
*
היא באמת מתכוונת לחשוב על זה. אבל אז אימא ואבא רבים (בשקט, מאחורי דלתות סגורות). אימא, בעיניים אדומות, מבקשת ממנה לטפל בתאומות מחר אחר הצוהריים – יש לה פגישה חשובה, לא תכננת שום דבר? ליה רק מהנהנת. היא לא תכננה כלום, ואימא ממילא שואלת רק כדי לצאת ידי חובה.
היא פשוט... שונאת את הידיעה שאף אחד לא מבקש ממנה.
כך שהיא שוכחת לחשוב על נתי, שוכחת לשכב במיטה, עדיין בגרבונים, להניע בזהירות את הבהונות שלה ולהרגיש איך המשי נמתח מאצבע לאצבע. היא שוכחת להתרגז מהדרישות של נתי ושוכחת לדמיין את עצמה בשמלה השחורה ביום רביעי, קצרה מדי וקטנה מדי בחזה.
אבא, בזמנו, אמר ש"אין דבר כזה לשכוח. את שוכחת את מה שאת לא מחליטה לזכור" (זה קצת נכון. הוא כעס עליה מאוד וליה החליטה לשכוח את האפיזודה ההיא). רק ביום רביעי עצמו, שעה לפני המפגש, היא נזכרת פתאום.
"שכחתי את השמלה."
ואת הגרביונים.
ואת הציור.
נתי מרים אליה זוג עיניים בהירות. "בסדר."