הלאה....

יום טעון, מלא תהפוכות, שינוי קיצוני במצב הרוח,
נפילה.
לכאורה יום שהתחיל רגיל, ללא סימנים מוקדמים לסערה שעוד צפויה להגיע,
קימה מוקדמת,עבודה,זמן למחשבות, חסרת סבלנות להגיע הביתה לפתוח מסנג'ר "ולפגוש" בך,
וזה הדבר הראשון שעושה כשמגיעה,אתה שם ואני ממתינה לפנייתך שלא מאחרת להגיע, מתעניין בשלומי, (משפטי הפתיחה הרגילים)דורש דיווח על מעשיי מאז שיחתנו האחרונה, ואז משום מקום מנחית דרישה לרשום את הטלפון שלי, כלכך ציפיתי לרגע המיוחל הזה, לצד הזה, להתקדמות הזו בקשר,והדרישה הטבעית הזו הכלכך צפויה מפתיעה כאילו לא חשבתי שזה יגיע..
"תפתחי את המצלמה ואת הפלאפון" ואני לא מוצאת מנוחה לנפשי מהמבוכה והלחץ,שומעת את קולך לראשונה, מגששת, חוקרת מבלי שתחוש במבחן הסמוי שעורכת לקולך,מנסה להתחבר,ולא מצליחה! מוצאת עצמי מחפשת קול אחר,מוכר הרבה יותר,וגעגועים עזים מציפים אותי,לתקופה אחרת,לזכרונות לא ממש רחוקים.
השיחה מסתיימת, ואני מרוקנת,נסערת,
אתה מבקש שאכתוב כל מה שמרגישה,ללא מחשבה,רק לכתוב,כל מה שעולה לי,ואני כותבת,מעט, לא מוצאת מילים, (מה יכולה לכתוב לך,שהיתה לי נפילת מתח מלשמוע את קולך?איך מספרים דבר כזה?)ובמקומן הדמעות מציפות,בכי משחרר,רב משמעות.
שולח אותי להירגע,והדבר הראשון שמרגישה צורך לעשות הוא לכתוב מייל לאיש בעל הקול המוכר,
כותבת, משתחררת, מבקשת את רשותך לשלוח את המייל,אתה שואל למי,ונענה,שואל על תוכן המייל,ומאשר את שליחתו, חשה הקלה מסויימת אך עדיין לא מוצאת מרגוע לנפשי, מחפשת לשוחח לפרוק, לעשות סדר בתוכי,בין לבין הוא שואל,מתעניין,ואני חשה ריחוק, לא כתמול שלשום,
מתעקש להמשיך באותן שיחות עומק שכלכך נגעו בי, שואל מה מרגישה, אונס אותי לומר שאוהבת, אומרת מבלי להאמין בזה באמת, כמו תוכי, אבל למה לעזאזל קרביי מתהפכים,ופרפרים בבטני רוחשים מהתרגשות????.