הפגישה האחרונה בינינו לפני קצת יותר מחודש הסתיימה באקורדים צורמים
לא רציתי לשמוע ממך, לא לסלוח לך ולא להפגש איתך לעולם!
הנתק ממך היה לי קשה אבל הכעס סייע לי להרחיק אותך מליבי,
יומיים הרגשתי מעוכה מאוכזבת פגועה
התסכול זרם לי בורידים
החלטתי לעשות דילייט!
לא לחשוב, לא לכתוב, לא להתעסק בזה יותר מדי
שוחחתי עם זה, ועם זה, ועם זה...רק לא לאפשר לעצמי להרגיש בחסרונך - ודיי הצלחתי
כל האמירות והתחושות על חיבור נדיר בינינו , פשוט הזזתי הצידה בכל הכוח
חיבור מבחינתי חייב להכיל אלמנטים ספציפיים מסויימים כדי להחשב כזה, ואיתך חלק מזה היה חסר, מאוד חסר!
ידעתי שתחזור במוקדם או במאוחר, הרי זכרתי את הבטחתך מתחילת הכרותנו שלעולם לא תוותר עליי (ולזה דווקא כן האמנתי)
דמיינתי את חזרתך ואת התעקשותי לא למחול
הכנתי את עצמי לאפשרות הזאת........חשבתי על טלפון, על מייל...
ועבדתי על עצמי להמשיך בנתק הזה ויהי מה
אבל לא דמיינתי סיטואציה שקרתה בפועל
בחלומות הכי הזויים שלי לא דמיינתי מה תעשה...
אומנם הורגלתי לרף של "הפתעות", זה מאוד לא זר לי, אולם לא חשבתי על אפשרות אחרת
אולי סוג של הדחקה? אולי..
יום העבודה שלי התחיל שגרתי למדי...
לא היה שום סימן לעתיד להתרחש...
משום מה לא מיהרתי להפסקה שבדרך כלל נוהגת לקחת חצי שעה מוקדם יותר
באיזשהו שלב הנייד שלי צלצל ממספר חסוי ועניתי
היית על הקו, וכששמעתי את קולך הייתי דרוכה...
שאלת אם אני בעבודה, ועניתי שכן ומדוע אתה שואל [הטונים והדריכות שלי שוב עלו]
אמרת שיש לך משהו לתת לי ושאצא בעוד 10 דק' החוצה
הראש שלי הסתחרר, לא מצאתי מנוחה..מתוך בלבול גדול גם לא ידעתי להחליט מה מרגישה
הייתי בטוחה שהגעת לתת לי את העגיל ששכחתי אצלך ברכב בפגישה האחרונה ומהעצבים אמרתי לך לזרוק מכיוון שלא נפגש יותר!
רציתי להאמין במן נאיביות או שכנוע עצמי שזה זה
זו היתה המגננה שלי שאני לא הולכת להשבר ולסלוח לך
עליתי לחניון וניגשתי אליך (לא נכנסתי לרכב)
הגשת לי ורד אדום ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
הטלטול הזה הוציא אותי מפרופורציות
היה לי חשוב להוציא כל מה שישב עליי ולא היתה לי הזדמנות קודם
אמרתי לך שאני בהפסקה , נכנסתי לרכב וביקשתי שתחנה במיקום יותר בטוח
התחלתי לדבר ואתה כאילו מאפשר לי - אבל רק כאילו
הדיאלוג מולך מראש נדון לכישלון ולא בגלל שהצדק איתך (ואתה ואני יודעים את זה!)
אלא מכיוון שאתה יודע בכישרון רב לגבור עליי ולהכניע אותי
ברור לך שאני לא משתכנעת מהטיעונים והתירוצים שלך
אבל אין לי מספיק כוח להתמודד מולך , פשוט אין לי!
למרות שאתה מניאק מדופלם, ולמרות שרובה של ההכרות איתך לוקה בחסר
אתה מצליח לחדור לתוך הגרעין הפנימי שבתוכי ולבקוע אותו ...אתה מוציא את האיברים שבי , חושף אותם לעינייך - ועושה בהם ובי כרצונך
מהר מאוד אתה הופך את הקערה על פיה \את השיחה בינינו - כשידך על העליונה
ואני רק ניצבת מולך חסרת אונים
מוכנעת
ולא מוצאת טעם להמשיך לטעון ולהסביר - זה אבוד לי
בין לבין אתה נוגע בי כבדרך אגב
לא מגע ברור או מוחלט, סתם סוג של תמיכה כביכול
ואני לא יכולה! לא יכולה! לא יכולה!
אני זקוקה למגע שלך כמו אוויר לנשימה
הוא אינו מיני לי בשלב הזה כלל
זו הזדקקות כזאת לחום הזה שמקרין עליי..לליטוף , לחיבוק, לנשיקות האלו שלך שאני מסוגלת להתאבד בשבילם
אני שונאת ואוהבת אותך
אתה כל מה שרציתי - וכל מה שלא
ואני בבעיה קשה.
