סיוט כאוטי

אני חייבת לזכור

שאסור לי לתת

את כל מה שיש לי

לאדם אחד, כי-

כשהוא נותן ממה שיש לו

לאנשים אחרים

אני מאבדת את עצמי

בהם

משעמם לי ואני לא נרדמת אז אני פותחת שרשור דברים שמורידים לכם בפרטנרים. אני אתחיל:

הבל פה רע

חוסר הגיינה 

קמצנות

עסוק רק במה הוא יכול לקבל

לא ישיר ולא יודע לתקשר

לא יורד בחשק

טיפש

לא מציע לאחרים גם כשהוא מוזג לעצמו לאכול או לשתות

לא אכפת לו מפוליטיקה או ממצבים חברתיים

לא החלטי

לא יוזם

רואה דברים בצורה חד מימדית

אני דואלית. יין ויאנג. אנרגיה נשית וגברית, שנאה ואהבה, המישור הארצי והעולם התחתון
השכל והלב.
אלו לא מתקיימים בנפרד, הדואליות הזו דואגת לנוכחות כולם באותה עוצמה בעת ובעונה אחת.
אני אוהבת שכואב, ואני אוהבת להכאיב. אני אוהבת להיות תחת חסדיך, כשאתה מצווה עליי שאתחנן;
אבל אני גם אוהבת להיות בשליטה מוחלטת על כל כניסת אוויר לתוך הריאות שלך.
אני שונאת שמחמיאים לי, אך מנגד, אוהבת להרגיש נערצת.
אני רוצה לשמוע אותך אומר תודה ל-ה' על כל חלק וחלק בגוף שלי שעינייך סורקות, אני רוצה לשמוע כמה אתה רוצה לגעת, לטעום
אבל אם תהיה קרוב מדי אני עשויה להתהפך, להתרחק.
אני לא מצליחה לשמר שום דבר בטמפרטורת החדר
כי החדר הזה מתלקח באש להבות בזמן שהטמפרטורה צונחת ועולה, שוב ושוב— ממינוס חמישים עד מאה ועשרים.

אני יודעת לחיות בדואליות, היא מספקת לי את היכולת להבין אותך;  וגם לדעת להעיר כשאתה טועה.
אני יודעת איך לגרום לתנופה של כף היד שלי להרגיש כמו ליטוף על הלחי
אני יודעת איך להשאיר סימן שלא עובר, איך להישאר קיימת בתוך המוח שלך בזמן שהלב מנסה להדוף כל תזכיר לקיומי.
אני קיימת, בדואליות— אני יודעת איך להיות יותר מדי אבל אף פעם לא מספיק; אבל לא יודעת איך להפסיק
איך להספיק לרדת מרכבת ההרים הרגשית שהיא אני.

מחפשת עבד שיקנה לי מנוי מוכנה לשלוח בתמורה למחווה תמונת כפות רגליים 

צ'אפ צ'אפ

חודש ינואר היה ארוך ממש, זה חודש קשוח עבורי, המון דברים שמתזכרים לי על אנשים שאיבדתי, חברה שלי שנפטרה ועוד כל מיני דברים כבדים

חשבתי שפברואר יעשה עימי חסד, אבל הוא היה ממש מאתגר. פספסתי את יום ההולדת של חברה טובה שלי כי לא היה לי איך לחזור מהעיר שלה לבית, היה לי פומו מטורף, צפו מתת המודע דברים ששימרתי מתחת לראדר, חרדות הנטישה שלי בעטו לי בבטן, ניתקתי את עצמי מאנשים למשך כמעט חודש שלם ואז החלטתי להתאפס על עצמי. נזכרתי שאם אני אתן לי להישאב לתוך החור השחור הזה אני אחזור לאותו המקום שהייתי בו לפני כמה שנים. אפס אינטרקציה חברתית, לא עניין אותי שום אדם, התבובססתי ברחמים ובבדידות של עצמי עד שנהניתי ממנה. אני לא רוצה להנות מלהיות עשרים וארבע שבע לבד. אני אוהבת את הלבד שלי, אבל אני לא רוצה להיות קיצונית בהכל. לא אם יש לי שליטה על הקיצון הזה ואני יודעת שהוא לא בריא.

אמא שלי אמרה לי לבוא אליה כי היא הרגישה שאני לא בטוב, אז העברתי אצלה את השבוע וחצי האחרונים, היא עשתה השתדלות ענקית כדי שארגיש טוב. היא לא הכבידה עליי, לא רבה איתי, הוציאה אותי מהבית, הרעיפה בדברים שקנתה עבורי(שפת האהבה שלה היא מתנות וחצ'פורי). זה גרם לי להרגיש טוב יותר ולהתאזן. הפחד ששוב אפול לתחושה שהציפה אותי עד לפני כמה ימים מבעבע. אבל אני מנסה להנות ממה שיש עכשיו, אם זה יגיע אני אנסה לבקש עזרה(אני לא טובה בזה) אבל אני אעשה דברים שיעזרו לי לרכך את המעידות. 

אני מקווה שהתקופה הזו עוברת עליכם טוב, מוזמנים לשתף...

אכן, כך הבעיה,,

יצא לי לחשוב על העניין הכללי של חיפוש אישורים, 'ואלידציה'.
אני לא חושבת שיצא לי לחפש את האישורים החיצוניים ברמה שאולי אנשים סביבי חושבים.
כלומר, אני לא ממש צריכה אישור על כך שיש בי הרבה פוטנציאל, אני לא מרגישה שאני מחפשת שיגידו לי שיש בי את "זה",
את "זה", הדבר הזה שבני האדם באופן אנושי מחפשים שיראו בהם; את מה שיכול לפרוץ החוצה ולצבוע את העולם בצבעים שלהם.
אולי בגלל שאומרים לי שיש בי הרבה מהדבר ה"זה" בלי שאחפש שיאשרו את קיומו,
או אולי בגלל שאני לא מסופקת מפידבקים חיצוניים לדברים שאני יכולה להכיר בקיומם רק אם אני מזהה בי אותם, בעצמי, שמבחינתי הדבר הזה שכולם מדברים עליו הוא רק קישוטים נלווים.
מה זה בכלל ה"זה" שאנשים סביבי רואים?
אחד יראה בי את "זה" ויתאר אותו כמה שהופך אותי בעיניו לאמנית מיוסרת,
האחר יראה בי את "זה" ויגיד שאני חופרת ומעצבנת,
ההיא תגדיר את "זה" כהפרעה נפשית מבדרת;
ובכלל יש מי שיראה בי את ה"זה" בזמן שה"זה" שלי מעמיד לו את ה... נו — את הזה. הוא יראה בי רק את מה שגורם לידיים שלו להפוך דביקות אבל לפחות הפכתי לילה לבן לליל מנוחה ושינה נטולת מערבולת של מחשבות.
כי את ה"זה" שיש בי כולם סביבי רואים, אני מודעת שיש בי את זה אבל זה לפעמים פשוט לא... זה.
אני כל הזמן מתחרה עם משהו שקיים רק בראש שלי, כאילו שאוכל לנצח את הסטנדרט שהצבתי לעצמי. זו אני שלא מרחמת עליי, לא מתחשבת במה בר השגה או לא; בראשי אני רודנית לא מתגמשת.
אומנם אנשים סביבי בכלל יראו בי את הדבר הזה שהם רואים; כל אחד רואה בי את ה"זה" שהוא מגדיר לעצמו דרכו אותי;
אבל אני פשוט לא מצליחה להתמלא מהאישור של אנשים שהם לא אני, כשיש קול בתוך מוחי שאף פעם לא מרוצה משכבר הצלחתי להשיג. הקול הזה ממשיך להציב רף גבוה יותר ואף פעם לא נותן לי רגע להתגאות במקום בו אני נמצאת
הוא ממשיך לדחוף אותי קדימה בזמן שה-"זה" שכולם סביבי מדברים עליו זה כלום ושום דבר
אבל רק בגלל שהוא שלי; זה כלום בעיניי בגלל אותה רודנית עקשנית שהיא בכלל אני.

את שלושת הימים שנותרו בערך למנוי שלי פה, אם אין מישהו שרוצה לקנות לי מנוי אז לצערי כאן העירום מסתיים(אמשיך רק להתבכיין פה אחת לכמה שבועות בלי thirst trap) :/

באסה

תמיד חשבתי שהבעיה היא בי
תמיד ביקרתי את עצמי
קצת יותר רזה, טיפה יותר חכמה
אולי עוד קמצוץ של יופי
עוד קצת איפור
היו גורמים להם להישאר, אולי.
תמיד חשבתי שהבעיה היא בי
ואולי, היא באמת אני;
הבעיה האמיתית
היא העובדה שאהבתי אותם
יותר מאשר אותי עצמי
כשאלמד לאהוב אותי
לקבל את כל הפגמים
כשאבין, שאין בכלל בעיה
הם הלכו כמו שבאו
ואולי זה עדיף;
אולי הוא יבוא, ויהיה עייף
מלהסתובב כל היום בין לבבות,
יהיה לו חמים, ונעים
אולי הוא בעצמו יאהב; אותי.