היה לי היום זמן לשרוף לפני אימון.
השעה הזאת שכבר אין כוח לעבוד יותר,
ששמונה שעות עבודה זה מספיק.
אז החתמתי אצבע ויצאתי לחקור את העיר.
לא היה מה לחקור,
אז התיישבתי על ספסל שנקרה בדרכי והיה מוצל וקצת מבודד.
עזבו שהוא היה כל כך מבודד שחיכו לידי זוג מבוגרים, אישה על כיסא גלגלים ניגשה לשאול אותי שאלה וזוג זקנים נוסף התיישב עלי (כמעט).
אולי זה אומר משהו... אבל לא משנה.
המשכתי לקרוא את הספר "הדור האבוד של האספרגר".
אני קוראת אותו כבר איזה 3 חודשים, כל פעם כמה עמודים. היום קראתי דיי הרבה, פרק וחצי בערך.
בהתחלה קראתי אותו בשקיקה, כי הייתי בטוחה! אני אוטיסטית! הנה זה פותר לי את כל הבעיות בחיים.
אבל עכשיו אני לא לגמרי בטוחה.
אז אני קוראת עוד קצת ועוד קצת,
מזדהה אבל לא עד הסוף...
ובעיקר נורא מבולבלת.
כי אם לא זה... אז מה?
אולי מחר אצליח לבכות אצלה על הכיסא,
לילט,
יושי.