בית הכאב והתענוג

שלושה שבועות לפני פורים שאלתי שאלה תמימה בפורום "תגידו, מה קורה עם איזו מסיבת פורים?"
ומה קרה??? הכל נחת עליי!

אז עברו להם הימים, והמסיבה אורגנה, בד בבד גם התחפושת החלה להתגבש לכדי משהו ממשי יותר, "נערת פרחים".. מאיפה הגרלתי את הרעיון הזה.. לא יודעת. אבל זה מה שהתחשק לי פתאום.
נקנו פרחים ממשי, צבעוניים מאוד, חרוזים, סרטים, בדים ושאר אביזרי עבודות היד... והתיישבתי למלאכה.
ראשון נתפר מכנס ה- 3/4 בצבע קרם עם סרטי משי בצבעי חום שוקולד, יצא מדליק....
החולצה החושפנית והסקסית להפליא גם נתפרה. וראשי הפרחים ממשי נקטמו והומרו לסיכות פרחים.
שאר הפרחים הפכו לזר פרחים עשיר ביותר לשיערי וסלסלת פרחים שובבה שתנשא איתי בידי....

המסיבה נקבעה לערב שלישי, במועדון ביפו, כל אחד אמור להביא עימו נישנושים וקשקושים מתנות לענק ולגמד ושאר דברים...
לענק שלי, בחור מתוק ומקסים מאין כמותו נרכשו 3 דגמי פולקסווגן מוקטנים, האחד של חיפושית קלאסית השני של ואן וולקסווגן והשלישית של חיפושית RSI מדליקה...
בחיי שהן היו מתוקות להפליא....
הבחור התלהב מהן עד מאוד.. ואני שמחתי...(תודה ללחשן המלאכי שלי על הרעיון).
לאהובי קניתי מתנה מקסימה גם, סוס מעור בתנוחה ייחודית, בעלת משמעות כפולה ופרונת קטנטונת..( שתזכיר לו אותי...) לתפיסת הודעות.
הוא היה מאוד מרוצה ממתנתו...אני? אני מרוצה מהשמחה שלו...
הפתעתי אותו.... והוא היה מרוצה מכך...
קצת חששתי שהוא לא יאהב את המתנה שלי... מין חששות כאלו של רכישה לאדם שרוצים שכל כך יאהב.. שהפחד מדחיה וחוסר סיפוק מכרסמים עד העצם...
אבל הוא היה כל כך מרוצה שאני הרגשתי מרחפת עד השמיים...

אחרי ארגון בלתי פוסק של האוכל, החברים, המתנות, והדברים הקטנים מסביב...
קצה נפשו בהעלמויותיי הבלתי פוסקות ונטישתו כל פעם לדבר זה או אחר....
תוך כדי שיחה עם חברה הרגשתי את הצליפה הראשונה על עכוזי....לא כאב לי... אחריה הגיעה השניה, השלישית ועוד כמה.. כאשר הוא מצליף בי בעזרת קלשון שטן מפלסטיק, בחיי שהוא נראה כמו שטן חמוד עם הקלשון בידיו... מחייכת אליו במבט זדוני שאמר "זה לא כואב לי...".. מדרבנת אותו להמשיך.....והמבט הזה.. הממ....והמשמעות שלו....

טעות!

חברה טובה (גם כן חברה...) שהתחפשה לחתולה סקסית ומטריפה הביאה עימה שוט קטנטן... הוא שאל ממנה את השוטון...
אני, עסוקה עדיין בשיחה עם החברה...לא שמה לב לכל הקורה מאחריי, ולפתע פס של אש חוצה את ישבניי...
ההצלפה הייתה חזקה יותר מהקודמות וגם המכשיר היה מתאים יותר... ההתמרדות הטבעית שלי לא אפשרה לי לבכות או להגיד שכואב לי... הידקתי ישבנים, חייכתי לעומתו חיוך כובש... והוא המשיך להצליף...כ-5 הצלפות...
כל חברינו עומדים סביב ומחייכים...
ניגשתי אל אוזנו ואמרתי כי איני מסכימה להופעות פומביות ... הוא ידע זאת... ישבני בער תחתיי מההצלפות.. לא העזתי להגיד...
שלא ידע...
עברנו לחדר צדדי ופרטי...
התכופפתי לעמדת ר`... עשר הצלפות כואבות נחתו בזו אחר זו... הכאב ממקד את כולי פנימה.. מתרכזת בו... שואבת ממנו את העונג... מחייכת...
ואז הוא מבקש.. "תספרי".... כל כך לא אוהבת את הספירה הזו...
ואני סופרת... 1, 2, 3....
והוא "two more" ... והן מגיעות מיד...4, 5...
והוא מסיים...
מתיישבת על הספסל... מנסה לעצור את הכאב שחרך בישבניי...
הכאב שגרם לריגוש בגופי לגעוש ולגאות...
הוא ביקש שאעמוד מולו... נעמדת... תחבקי הוא מבקש/מצווה...
הוא לא יודע שאני אחבק בלי שיבקש?
ידיו נחות ברכות על ישבניי, מעסות בעדינות את הכאב...
איך ידע שכואב? לא אמרתי כלום, לא הראיתי דבר...האם עד כדי כך הוא מכיר אותי?
פנינו סמוכות זה לזו... הנשימה כבדה... מריחה את גופו.. ראשי נח על כתפו.. דמעה אחת בורחת.. הוא לא ראה...
מרימה ראשי הנשימה כבדה יותר מרגע לרגע.. נאחזים זה בזו בנשיקה ארוכה... לשונות משחקות דו קרב אלופים ביניהן... טנגו אירוטי של נשיקות...
מרגישה את כולי כמהה אליו...
רוצה אותו כל כך..
מרחיק מעט את פניי, מחייך אליי...שואל אם כואב עדיין... מחייכת שקצת... יודעת שאין כבר טעם להסתיר זאת.. הוא יודע....
שואל אם ישארו סימנים... אומרת שלא חושבת... הכאב מתחיל לפוג...
הוא מחייך... לא נורא.. בפעם הבאה יהיו.....עיניו זוהרות בשטניות אהובה....סאדיסטיות אמיתית ....
אוהבת אותו ככה... אמיתי... שדוני....

נפרדים בסוף הערב.. נשיקות עד שנגמר לנו האוויר...
יומיים אחרי תוך כדי החלפת בגדים כשחברה יושבת ומחכה לי... היא שואלת..."וואו איזה כחולים יש לך בתוסיק..."
ואני המומה...
רצה למראה...
והכתמים הצבעוניים מקשטים את ישבני....

מחייכת לעצמי ויודעת שאני חייבת לצלם אותם.. חייבת לשתף אותו בהם...

מצלמת מספר פוזות למצלמה... משתדלת לתפוס מרחק של ק"מ וחצי מהמצלמה כדי שכל התוסיק ייכנס לפריים....

פוזה לימין ולשמאל.. נשענת יות רונשענת פחות... המצלמה מקליקה עוד ועוד... על אוטומט....
6 תמונות יצאו מעניינות מבין כולן...
הכתמים גורמים לי לחייך... זה סימני אהובי עליי... חיה מחדש את ההצלפות.. את הרגע ... את העיסוי.. הנשיקות של אחרי...
מתגעגעת אליו כל כך...

רוצה אותו כאן ועכשיו איתי...

בינתיים מתהדרת בחותמו עליי....

שלו.

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?entryid=645631&passok=yes