פעם בשנה יש את היום הזה... "יום המעשים הטובים"
למען האמת? לא מתחבר לקונספט. לא מתחבר לעשיה סמי-כפויה של מעשים רק כי הדבקנו על זה לייבל של יום מיוחד. אבל זה למטרה טובה אז זה עוד איכשהו מחליק לי בגרון.
אבל לא באתי לדבר כאן על ימים שאני אוהב כמו יום המעשים הטובים, אז לא יהיה כאן אזכור לצום גדליה או פסח (מה היה כל כך קשה להכין לחם בחיאת?! זה עוד 2 דקות בדיוק).
היום שלי התחיל כמו רוב ימי שישי, איך לא? עם כל עם ישראל בסופר בקניות של שבת.
לא אשקר, זה (לפעמים) נחמד...
"הלו גברת! זה שלי"
"סליחה, סליחה, אפשר לעבור?"
"בוא'נה העגבניות היום על הפנים"
אז אחרי התענוג הקסום הזה חזרתי הביתה ופרקתי את הקניות. נחתי טיפה התחלתי לסדר את הכביסה. ואז שמתי לב... נגמרה האבקת כביסה!
אתם בטח חושבים שאני דרמטי אבל בשניה הראשונה סיננתי איזו קללה קטנה (טוב לא ממש קטנה).
עכשיו הייתי בסופר! עכשיו! ויש לי פה הרים של כביסה שמחכים לי כל השבוע שאטפל בהם.
לחזור לשם? עכשיו? עם כל הטירוף שהולך בסופר?
מצד אחד? למי יש כוח עוד פעם לדבר על ההוא על מצב העגבניות.
מצד שני? הר כביסה שאם היה לו פה וודאי היה צוחק ומתגרה בי.
טוב נו, חוזרים לסופר. רק אבקת כביסה, מה כבר יכול להיות? מפה לשם שמתי לב לעוד דברים ששכחתי לקנות אז זה עזר באופן אירוני להקטין את תחושת התסכול...
"אתה משתמש בעגלה הזאת?"
"לא אדוני, כולה שלך"
התחלנו :)
בעודי מסתובב בין המעברים מנסה לאתר את אבקת הכביסה הארורה שהביאה אותי לכאן שוב, ראיתי בקצה של העין אישה. מכופפת מעט. עושה תנועות מוזרות עם הידים.
הסתכלתי עוד כמה שניות והבנתי שהיא מנסה לדובב מישהו. בחור (עד כמה שאפשר לקרוא לבנאדם בן 80 בחור), נכה מרותק לכיסא גלגלים - מהסוג הממוכן. כשהתקרבתי כמה צעדים הבנתי שמה שהולך שם יותר דומה לשיח חרשים.
כשהתקרבתי קצת יותר שאלתי "סליחה, אפשר לעזור?"
האישה הסתכלה עליי במבט חסר אונים, כאילו רוצה שאגאל אותה מהסיטואציה, "אני לא מבינה מה הוא רוצה". היה לה מבטא, אז אני מניח שזה בטוח לא הקל על התקשורת. הוא לא מבין אותה, היא לא מבינה אותו. שיח חרשים.
"זה בסדר, אני איתו" אמרתי בקול סמכותי ומרגיע, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. היא התרצתה והלכה מהמקום.
"איך אפשר לעזור לך אדוני?"
"חחח-חחחח-חחללל-חלללב"
"חלב?" שאלתי, בעודי מצביע על קרטון חלב 3%
הוא עשה תנועה של כן חלש עם הראש.
"ומה עוד אדוני?"
"חווו-חומממו-ס"
"בוודאי, תישאר כאן, אני כבר קופץ להביא" עניתי והדגשתי עם הידים שאני רוצה שהוא ישאר במקום. לפני רגע פגשתי אותו, אין לי מושג מה מצבו ואם הוא נוטה לטייל ולהיעלם.
כך העברתי סדר גודל של 45 דקות עם אותו אדם, כשבכל פעם הוא נזכר במשהו אחר בקצה השני של הסופר.
כשהגענו לקופה, איתרתי את הקופה המונגשת. לשמחתי אנשים פינו את הדרך ואיפשרו לנו לעבור בדרכינו לקופה.
בעודי מעביר את המוצרים, שמעתי קול חלש מאחורי. "אפפפ-אפפשר". התקרבתי.
"חחחח-חלה לשששש-בת"
כן, דווקא עכשיו, כשאנחנו בקופה, כשהאנשים שהיו בתחילה נחמדים הבינו שהם מבלים את הזמן שלהם בסופר מאחורי נכה שלא בדיוק ממהר לחזור הביתה לאסוף את הילדים מהגן.
"ברור!"
"שים עין רגע על הדברים אחי, טוב? אני קופץ רגע להביא לו חלה לשבת" פניתי לבחור מאחורי, הסתכלתי לו עמוק בעיניים ושאלתי בטון שלא אפשר לו להגיד לי שום דבר אחר חוץ מאשר "כן".
כשחזרתי, אותו הבחור הגדיל לעשות ופנה אלי בחיוך מרצה "שמרתי".
שמתי לו יד על הכתף ואמרתי "תודה רבה חבר".
סיימתי לארוז לו את הקניות ויצאנו משם.
כשיצאנו מהסופר הוא סימן לי עם האצבע להתקרב אליו ולחש לי "תתתת-וווו-תודדד-ה"
חייכתי אליו והנהנתי עם הראש.
בעודי חוזר לסל שלי שזרקתי איפשהו בין מעברי הסופר חשבתי לי... אין שום סיכוי שבעולם שהוא היה עושה את כל זה לבד וחייכתי לעצמי.
כשחזרתי הביתה לאויב המר, הלוא הוא הר הכביסה, הבנתי.
כל זה קרה בזכות אבקת כביסה.
זכיתי לסייע לאדם אחר, בגלל אבקת כביסה :)
אז נכון, אני לא ממש אוהב את יום המעשים הטובים, אבל הלוואי וכל יום היה יום המעשים הטובים.
בפעם הבאה שאני נתקע בלי אבקת כביסה, חלב, או סתם נתקל במצב נאחס. אזכר באיש המבוגר ההוא בכיסא הגלגלים ואנסה לחשוב איך אני הופך את המצב למשהו חיובי.
