אני לא מה שאתם חושבים

בחודשים האחרונים אני סובל ממחסום כתיבה, לא מצליח לחבר יותר מכמה משפטים מבלי להיתקל בו. 

האמת היא שזה כנראה מאז שהתחילה המלחמה. 

הרבה מים עברו בנהר הזה, הנהר שלי. 

כדי להתמודד עם המחסום, חשבתי לעשות את מה שאני עושה הכי טוב כשאני נתקל בבעיות. 

לעצור, לחשוב, לנתח, ולעשות. 

- אוקיי, יופי. 

- עצרת?

- עצרתי. 

- מה מפריע לך?

- ואללה לא יודע, לכאורה לא המון, נראה לי שהכל סבבה בסך הכל. 

- אבל אתה עדיין לא כותב. 

- נכון.

- אז?

-אין תגובה-

- טוב בוא נעשה את זה פשוט, פרה פרה כמו שאומרים... אני אגיד לך מה, תכתוב על משהו קטן שקרה לך ותראה איך זה מסתדר. 

- (מוציא מלא אוויר) Fineee 😮‍💨🙄

- יאללה יאללה, את השיט הזה תעשה לאחרים, לא פה...

- טוב טוב בסדר בסדר וואי אתה כזה בוסי לפעמים. 

אז אני רוצה לספר איזה סיפור קטן, לא מאוד משמעותי, אבל אולי בעצם קצת כן. 

אבל לפני כן הקדמה...

את השביעי לאוקטובר פתחתי ער.

מה זה ער?

קמתי קצת לפני 6 בבוקר, מאוד לא אופייני לי ביום שבת...

ער כאילו 12 בצהריים.

ער כאילו אני בדיוק בדרך לצאת עכשיו לצוד איזו ממותה.

ער כאילו התקשרו מהעבודה וצריך להיות חד על הפרטים כי זה קריטי.

ער כאילו... נו טוב הבנתם את הפואנטה, ער. 

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, נפל לי טיל ליד הבית.

בפינת הרחוב ההיא שאני הולך כמעט כל בוקר, כן כן שם בדיוק.

ההורים שלי בפאניקה ואני מוצא את עצמי מקבל החלטה לנסוע לאילת. למה? כי שם אני הכי אפקטיבי.

Fast forward כמה ימים, אני מוקף בחבורה של אנשים מדהימים, עסוקים בלהרים מיזם של העיריה לטובת המפונים. 

מה מי מו, לא קריטי העיקר שיעמוד ויתחיל לרוץ, נלמד ונשתפר תוך כדי תנועה - יש צורך אקוטי עכשיו וזה מה שצריך לעשות. 

- זה החלק שבו אני נותן אזהרת טריגר עבור כל מי שמרגיש שזה עלול להיות טו מאץ' -

מפה לשם, אני יושב עם נערות ונערים, חמודים מצחיקים, מטומטמים לעיתים (נו טוב, גיל ההתבגרות) שבמבט ראשון אי אפשר לדעת שהם עברו טראומות. 

אי אפשר לדעת שחלקם ישבו בממ"ד יומיים שלמים מבלי לדעת מה קורה בחוץ. 

אי אפשר לדעת שחלקם ניצלו בנס. 

אי אפשר לדעת שעבור חלקם, המושג הזה של 'חטוף' לא קיים כי מבחינתם זה 'חבר'.

שם יצאו הסיפורים הקשים, הבכי, הלבטים והחששות. 

ואני? אני הקשבתי. 

תמכתי. 

שיחקתי וצחקתי. 

"הם לא הטראומה שלהם" הייתי אומר לעצמי. 

"הם בסך הכל ילדים".

הרבה זמן הייתי שם, קרוב ל5 חודשים. 

בזמן הזה חיפשתי עבודה חדשה. 

בין לבין מצאתי זמן ללמוד ולגשת לראיונות עבודה, להכין את עצמי להיות הגרסה הכי טובה שלי. 

ומצאתי, מצאתי את משרת החלומות שלי, לרגע חשבתי שזה too good to be true. 

חתמנו חוזה בשעה טובה והייתי על גג העולם.

היה לי קשה לעזוב אותם אז החלטתי שאני מספר להם רק כשממש ממש צריך לחזור לחיים שלי.

רצה הגורל והחוזה נפל, ואני איתו. 

הייתי שבור. כל כך רציתי. זה היה בכף היד שלי. רציתי שתבלע אותי האדמה. 

אבל אז, ברגע של הברקה, הלכתי בערב לשבת עם אותם נערות ונערים שאני יושב איתם כל ערב. 

והבנתי. 

אני גאה להגיד שלמדתי מהם שיעור. 

למדתי פרופורציות. 

הנה אני, יושב עם חבורה של נערים, חלקם פחות מחצי מהגיל שלי, שעברו את הדברים הכי קשים שאפשר לדמיין, והשמיים במקומם. 

הרמתי את הראש ואמרתי "אם הם יכולים, גם אני".

אחרי האירוע הזה הייתי שם חודשיים עד שהתחלתי את העבודה שלי כיום ואני מודה להם בכל רגע על השיעור הזה. 

לאחרונה יש הרבה קולות במרחב הציבורי שמנסים לפלג בינינו. 

ברגעים כאלו אני נזכר בהם, שכל מה שעניין אותם זה להיות ביחד, להתחבק ולחשוב שיהיה בסדר. 

תודה לכם אהובים שלי ❤️