D

הלוואי ויכולתי לדבר איתך.

להגיד לך את המילים הנכונות.

אבל בינתיים אני מנסה לתקן את האחות הגדולה הנוראית שאני בלנסות להתפלל עליך.

מצטערת שלא יכולתי להיות אחות גדולה טובה יותר.

משמעותית יותר.

כזו שהיית מסוגל להקשיב לה.

כזו שהייתה מונעת ממך לקחת החלטות שגויות.

אם רק הייתי יכולה לשמור עליך יותר,

לגרום לך לבחור אחרת.

מצטערת שאתה עובר מה שאתה עובר.

הלוואי והייתי יכולה להעלים את הכאב.

אני יודעת שקשה לך.

הלוואי ותקבל משמורת הוגנת ותראה את הבן המתוק שלך בקרוב.

הלוואי.

26.9.23

רגע אחרי כיפור אני פקעת עצבים.

היצר הרע.

או המציאות.

המציאות שאני מגלה כמה "עולם כמנהגו נוהג".

אני כל כך כועסת.

זועמת.

כואבת.

יורה צרורות.

אין לאף אחד סבלנות להקשיב.

אז למה אני צועקת?

אני לא יותר טובה מאף אחד אחרי כמה שעות בבית כנסת.

אז למה המועקה הזאת שורפת?

מבקשת ממני לצעוק, 

להתלונן,

לרטון.

אני לא אשנה כלום הרי.

ואיך בדיוק.. כשאני סך הכל גמל

שלא רואה את הדבשת.

של עצמו.

🐫.

24.9.23

אני מאחלת לך שתזכה לאהוב את עצמך.

להעריך את עצמך.

מבלי לשאול אותי מה אני חושבת,

ולמה אתה מיוחד.

זה לא משנה מה אני אגיד או כל אחת אחרת.

תזכה לשמוח במי שאתה, as is.

וגם אם נפלת אל תדון את עצמך בכזו חומרה.

מאחלת לך לזכות להתאהב במישהי.

לרצות אותה באמת,

להקים משפחה,

מאחלת שתזכה להיות אבא טוב, גאה, שמח.

שתהיה לך אישה טובה ותזכה להיות בעצמך איש טוב.

שתזכה לראות את הטוב.

מאחלת לך אהבה אמיתית.

בריאות טובה.

וכל הדברים הטובים האלו,

של ערך עצמי וקבלה עצמית.

מאחלת לעצמי לשחרר מעצמי.

ממך.

לקבל גם אני את עצמי.

שנה טובה.

גמר חתימה טובה.

24.9.23

הורדתי חסימה. 

אז אני אעשה את זה קצר וקולע,

למקרה ושוב תופיע.

כי אתה תופיע.

כמו כל חג,

או מוצאי חג.

מספר לי כמה התחזקת.

שעבר הרבה זמן מאז ש-גמרת.

כאילו לי אין התמודדויות.

אני לא עוברת כלום בחיים האישיים שלי.

אין לי התמודדויות בכלל.

אני צריכה להיות פלקט כשאתה חוזר,

מוכנה ומזומנה לירות מחמאות.

לספר לך כמה התגעגעתי.

להרים ת'אגו המתוסכל והבודד.

כי אצלי הכל בסדר.

אני מיסיז פרפקט.

אז לא.

מהרגע שאתה מופיע הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים,

ואני סהרורית.

חושבת על ההודעה הבאה שתשלח.

למרות שאין בה כלום.

ליטרלי כלום.

כי כששאלתי מה אתה רוצה,

ענית 'כלום'.

אז בוא נשאיר את זה בגדר ה'כלום'.

'מה אתה רוצה ממני?"

''כלום"

אתה מספר ששנה לא גמרת.

צדיק יסוד עולם.

אתה רוצה שאני אהיה

על אש קטנה.

לשעות הקטנות שלך.

אצלי הן שעות עבודה.

וכמעט וכתבתי לך על מה שאני עוברת.

עם עצמי, עם המשפחה.

ועצרתי.

זה לא מעניין מה איתי.

גם אם עברה חצי שנה.

אתה רק רוצה לאונן ולא לגמור.

מבלי להוציא זרע לבטלה.

מבלי לאכול תסביך.

להביא ביד ועדיין לשמור על הברית.

לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה 

להיות המפלצת,

וגם הפייה הטובה.

לכתוב לי ושוב להתעלם.

לעוד חצי שנה.

או שנה.

עד לחג הבא.

תיזכר בי כשתרצה לשחק עם הזין.

ותשאל "אפשר לבדוק לך דופק?"

ושוב אני אחסיר פעימה.

אחייך לעצמי כשתגיע הודעה ממך.

אתה הנרקסיסט שתמיד יחכה לי מעבר לפינה.

אני אותה אחת נגועה.

אף פעם לא חוסמת לגמרי.

מוכנה ומזומנה.

והנה.

השיחה הזאת שוב חוזרת על עצמה.

אתה רוצה לסחוט מחמאות.

לקבל חיזוקים.

היי נרקסיסט.

נעים מאוד-

אספקה.

12.5.23

"אתה לא תשתמש בי יותר.

אתה לא תופיע פתאום ביום בהיר.

לא תקרוץ לי חצי קריצה שמובילה

למבוי סתום.

ואני לא אפול לרשת הזאת. 

שמעת?

תפנים כבר שלא משחקים בי יותר."

כתבתי. 

וחשבתי. 

והחלטתי.

ואז הופעת.

שבויה.

בתוך המחשבות שלי.

בתוך השאלות שלי שאף פעם לא מקבלות תשובה חד משמעית.

שבויה בתוך הטיקטוק.

בתוך האינסטגרם.

בתוך לרצות את כולם.

שבויה בתוך התפילות שלי.

בתוך ה-לא למצוא מילים- שלי.

שבויה בתוך עצמי.

ואין אותי.

שבויה בלהוציא מחסימה,

ולהכניס לחסימה.

ושוב להוציא,

ושוב להכניס.

לחסימה.

שבויה בתוך הפלאפון הארור הזה.

בתוך הדשא הדהוי של השכן.

שבויה בלנסות להיות 'על זה'.

ותמיד מתחת.

שבויה בהזנחה עצמית.

ואני קוראת לה צניעות.

אבל זו לא צניעות.

זו הזנחה.

זה פחד.

פחד מהמציאות.

פחד להחשף.

פחד לחיות.

שבויה.

10.1.23

אין לו בעיה.

להצהיר כוונות.

לספר לך את כל מה שאת רוצה לשמוע.

להחמיא לך.

ולהגיד שהוא מתחיל להתאהב.

למרות שאחרי שהוא יזיין אותך,

הוא יהיה כבר בדרך לזיין איזו מילפית.

אין לו בעיה בכלל.

הוא יעשה את שלו.

ואת תעשי את שלך.

תתני לו מה שהוא מבקש.

תתני בו אמון.

תתני לו לזיין אותך מכל כיוון.

תחכי לו פתוחה על הספה.

תחכי לו מוכנה להקשיב להוראות.

תספרי כבשים.

ימים כלילות.

הוא יבוא רק מתי שהוא יראה לנכון.

ועד אז את מוזמנת לא להפריע.

אל תסמסי.

אל תתקשרי.

כי גם ככה הוא יסנן אותך.

ויגמד אותך.

ויעשה אותך ככה קטנה.

פיצית.

אין לו שום בעיה.

הוא ימשיך להשתין עלייך בקשת.

לירוק עלייך.

את גם ככה מספרת לעצמך שזה גשם.

אז יאללה.

בקטנה.

ולמרות שאמרת ש-אני הכי טובה ולא תהיה כמוני

אני לא אישה לחיים.

אני סתם זונה.

הזונה הכי טובה שהייתה לך.

הזונה הכי אדוקה שתמצא.

זונה עם גרביון וחצאית.

זונה עם נכונות להגשים.

צייתנית.

וניסיתי.

ניסיתי להקשיב לכל הפקודות.

ולפעמים שלחתי אותך לכל הרוחות.

וחזרתי שוב לנהל שיחות.

אני הזונה הצדקנית שהסבירה לך שהיא רוצה נחת,

ובכל זאת הוצאת לה זין.

הסברת שאתה מרשה לעצמך,

כי וואלה עם הזונה

אפשר לחטוא ולשוב.

עם הזונה אפשר להנות מכל העולמות,

איתה אפשר להיות גם צדיק וגם זיין.

עם הזונה אפשר גם להתקדם,

וגם לחזור לאיזו גיחה של כמה דקות.

וגם אם אתה חסום,

אם תנדנד לה מספיק היא תוציא מחסימה.

יש לה תקווה לזונה.

היא רוצה שתאהב אותה.

אולי ביום מן הימים?

אני הזונה הזאת שהאמינה לכל ה-

'אני לא אמצא כמוך'.

לכל ה-'את הכי טובה'.

אני הזונה הזאת שלא הבינה רמזים.

אשכרה זונה עיוורת צבעים.

כי מבטיחה לך שהאמנתי.

והתבדיתי בפעם המיליון ושתיים פעמים.

רק זונות כמוני מאמינות כל כך הרבה פעמים.

מחפשות תירוץ להזדיין בכבוד.

או להתרסק בכבוד.

ואז מוצאות אשמים.

אבל אתה לא אשם.

אתה לא יציב.

וחרמן.

ואבוד.

עם טונות כריזמה.

וכושר שכנוע מהסרטים.

אתה כל פעם חוזר.

ואני הזונה מעבר לפינה שמחכה

לבלוע כל טיפה.

כל לוקש.

אני הזונה שרק מחכה לשיחה הזאת.

שתוביל אותי שוב למבוי סתום.

והיום אני יכולה לחתום.

אני לא אישה לחיים.

לא של החיים שלך.

אני סתם זונה.

הזונה שלך.

וככה זה ישאר.

עד מאה ועשרים.