|
|
|
אני לא מצליחה להתפלל.
אני מצטערת
אני כשלון בלהתפלל.
בימים כאלה שצריך רק להתפלל.
אני לא מצליחה.
למה אני ככה.
נשאבת לחדשות.
נשאבת לסיפורים.
נשאבת למחשבות.
לא מצליחה להתרכז.
להתפלל.
להתאזן.
תעזור לי.
תודה אבא.
תודה על מה שאישרת לבנתיים.
תודה תודה תודה.
זה לא מובן מאליו.
למרות שבסך הכל מדובר ב-7 שעות במצטבר מתוכן חצי זה נסיעה.
תודה אבא שבשמיים.
3.10.23
חיכיתי לך.
בגלל זה השארתי אותך לא חסום.
חיכיתי להודעה הזאת שתגיע.
בשיא הנונשלנטיות.
כאילו לא נעלמת ל-13 יום.
אמרת 11, אבל ניחא.
ובתור לשטיפת רכבים.
ההודעה שלך לא עשתה לי כלום.
נזכרת בי, שהחיינו.
כתבתי לך.
ואחרי כמה דקות שאלת אם חיכיתי לך.
אמרתי שאולי יום או יומיים.
אבל כבר לא.
הסברתי לך שמיציתי.
היינו בשיחה הזאת הרי,
גם לפני שנה,
וחצי שנה, ושנתיים, ושלוש.
זה כבר פתטי הרי.
וככל שהייתי יותר קשוחה,
ניסית להעמיד אותי במקום יותר,
ניסית להסביר לי שאני יוצאת 'תחת'.
שאני לא מאמינה שאתה מתחזק,
למרות שכתבתי לך שהלוואי ואתה במקום טוב.
לקחת את זה כאילו לעגתי.
אבל שיהיה נו.
הגנה הכי טובה זו התקפה.
אני כבר לא זוכרת מה כתבתי,
כי וואלה זה לא רלוונטי.
אתה פשוט לא מבין אה?
שלא בא לי יותר.
לא בא לי לשמוע,
שבא לך עליי.
ושאתה רוצה אותי,
ונמשך,
וכל הלמרוח אותי.
בניסיון להסביר לי שאני גם שם,
ועוד רגע וכמעט לקחתי טיסה אליך,
כי אני כזו להוטה של החיים עליך.
אז כן,
שיתפתי אותך בכמה דברים שכתבתי עליך.
סו וואט?
רכבת על זה.
הפלגת על זה.
עשית ממני איזו פנטזיונרית של פתקים,
כאילו אין לי עוד דברים בחיים.
אתה אפילו לא שואל מה איתי.
רק מנסה להוכיח לי כמה אני טועה שאני מסבירה שחלאס.
שנמאס לי.
אתה מבקש ממני לחסום ולמחוק עכשיו,
אם אני כזו גיבורה.
ואני מסבירה לך ומודה-
אני לא.
כשתלך.
אבל רק רציתי שתחזור,
רק כדי להסביר לך לא לשחק איתי יותר.
אני לא משקרת לעצמי ולא נעליים.
אני לא באותו מקום שהייתי בו 5 שנים.
וגם אם היית בארץ.
וגם אם הייתי באה,
אני לא באותו מקום.
תבין כבר.
שם לי מראה עלק.
מן הסתם שלא אחסום אותך.
כי אתה לא כלום בשבילי.
אני פשוט לא רוצה יותר.
וזהו.
די לשכנע אותי להיות קלילה כשרגע לפני נעלבת שאמרתי שאתה מפחד לגמור.
די לשכנע אותי להיות פשוטה כשאני מסבירה לך שאני רוצה משפחה וילדים.
די להכניס אותי למשבצת הזאת של-עוד רגע לקחת טיסה אליי- כשממש לא.
כי אני לא אקח טיסה אליך.
אני לא אטוס אליך כדי להיות זיון.
אני לא רוצה יותר.
וכשלא יכולתי לדבר כי הייתי עם אנשים שמתי על מצב טיסה.
לא הטיסה שחשבת שאקח אליך.
נרדמת.
ואחרי חצי שעה בערך,
אמרתי לך אל תתן לי עצות שאתה בעצמך לא עומד בהם.
ואחרי זה שלחתי לך את ההודעה הקולית מ- 22.10.22, זאת שנפרדת ממני כי 'צריך לקחת החלטות בחיים'.
איחלתי לך, אישה טובה, ילדים, ושלא תרצה לחפש אותי יותר.
וחסמתי.
בפעם המי יודע כמה.
גם בעיסקי וגם ברגיל.
וקראת אחרי 6 שעות.
מקווה שהפעם זה סופי.
ומקווה למחוק הכל בקרוב.
את כל הסאגה הזאת.
את המספרים שלך.
הכל.
נשבר לי.
מעצמי בעיקר.
אני לא יודעת מי המנוול שהמציא שזה לא ממכר.
מי הבן אלף הזה שמעלה כתבות פרו-קנאביות.
הרי אני רואה ושומעת את הקריז שאתה בו כשאתה לא מעושן.
אי-אפשר להשחיל מילה.
אי אפשר לסיים משפט.
למה לשקר למה?
למה התחלת עם זה בכלל?
למה הבאתם אותי לעולם?
אם כל הזמן יש רק תלונות?
למה הבאתם אותי לעולם אם אני לא מספיק טובה איך שאני?
למה הבאתם אותי לעולם?
כדי להיות שק תלונות?
שק חבטות?
למה הבאתם אותי לעולם אם אני לא בסדר?
למה הבאתם אותי לעולם אם אני לא פתרון מספיק טוב?
אם אני רק מהווה בעיה?
בעיות.
צרות.
הוצאות.
למה הבאתם אותי בכלל לעולם?
למה אני קיימת בכלל בעולם שלא רוצים אותי בו?
אני לא פלסטלינה.
אני לא חימר.
אני לא מספיק טובה.
לא כמו שאני.
צריך לנפנף בי,
שלמדתי.
שאני עם תואר.
שאני עם משכורת טובה.
ובלי זה..
בלי זה אני לא שווה.
האמת שגם עם זה אני לא מציאה.
אז למה הבאתם אותי לעולם?
למה הבאתם אותי לעולם אם אין לכם כח,
אם לא היה לכם כח?
ללמד אותי.
להכיל אותי.
לקבל אותי.
ולחנך אותי על פי דרכי.
לא היה לכם כח.
לקבל אותי,
לאהוב,
להכיל.
אבל לצעוק ולהתלונן מצאתם כח.
לבוא בטענות.
תמיד יש לכם כח.
למה הבאתם אותי לעולם?
אני לא רציתי להיות כאן בכלל.
לא רציתי.
לא כתבת לי.
אתה לא חסום כבר יותר משבוע.
ולא כתבת.
ואני לא חוסמת.
רוטנת.
מתלוננת.
מחליטה שזהו.
אבל לא חוסמת.
כי מה,
ככה זה יגמר?
שלא תכתוב ותיחסם?
אין לך מה להגיד לי?
אני המחטיאה הגדולה?
שכחת איך הכרנו אה?
איך אמרת לי שאתה לא מחזיק מהדוסים.
גיחכת שאני כזאת הארד-קור.
שכחת שהיית נשוי?
שבאת אליי כי רצית שיהיה לך עם מי לדבר.
שכחת כל כך הרבה.
שכחת שהייתי הספקית הראשית מהצד.
אמרת שזה הטבע של האדם.
שזה נורמלי.
אמרת לי שאני אבוא תמיד,
כי זה חזק ממני.
כי הטבע חזק מאיתנו.
והיום אתה גרוש,
ומתחזק.
עלק מתחזק.
וחוסם.
חוסם ונעלם.
מבלי לחזור לפחות למשפט אחד יום אחרי שתפסת אותי באמצע העבודה.
כיפור עבר.
עוד רגע שבת,
סוכות.
מה אתה רוצה ממני מה?
כלום.
כבר אמרת.
אז למה אני לא חוסמת?
מה אני רוצה?
💔
אני מתגעגעת אליך אחיין שלי.
לעיניים הטובות שלך.
לתינוק המתוק והסקרן שאתה.
לחיוך שאתה מגניב כשאתה קצת נבוך.
לריצות בפארק.
לאיך שאתה מחבק את אבא שלך.
אני סך הכל דודה רחוקה שמתגעגעת.
ואין לי שום סאי בעיניין.
אמא שלך כנראה תנסה ליצור ניכור משפחתי,
לא משנה כמה עשינו בשבילה.
כמה נתנו לה
ועמדנו לצידה.
ואתה,
תינוק קטן וחסר ישע,
גדל איתה.
מעניין אם אי פעם תאהב את דודה שלך.
💔
אני לא מצליחה להירגע מזה.
מחליקה סרטונים בטיק טוק.
עוד סרטון ועוד סרטון.
'בושה. בושה. בושה'.
וואלה לא.
זה לא גורם לי לבכות.
גם לא להתעצב.
יש בי זעם.
זעם כל כך גדול.
זעם על מה שקורה כאן.
זעם על זה שבכלל מדברים איתם.
שנותנים להם דין וחשבון אם זאת פאקינג הפרדה, או לא הפרדה.
על זה שמנסים להיכנס איתם בכלל לשיחות.
לדיונים, אם כן אפשר להתפלל או אי אפשר להתפלל.
מי הם בכלל להסביר להם משהו?
מי?
הם לא אחים שלי.
הם לא אנשים בשבילי.
הם לא החוק בשבילי.
הם לא הסנגורים של בג"ץ והם לא מחליטים.
הם לא מחליטים איך מותר להתפלל ולמי.
אפילו לקרוא להם זבל זו מחמאה.
זבל עוד איכשהו משמש אותי.
נהנתי ממנו וזרקתי.
אבל הם?!
הם מיועדים לשחיטה מבחינתי.
הם גלגול של נאצים.
הם פני הרוע.
הם סרט אימה שקם לתחייה.
זה לא מתקבל על הדעת,
לתקוף חבורה של מתפללים.
לא המחיצה של הדגלים הפריעה להם.
היהדות מפריעה להם.
הקדוש ברוך הוא מפריע להם.
בורא עולם שמחיה אותם כל יום, כל רגע, כל שנייה, מפריע להם.
זה ברור הרי שאין להם אמונה.
שהם לא מאמינים בכלום, חוץ מכוחם ועוצם ידם.
אז מה זה משנה אם יש מחיצה או אין מחיצה?
הם גם ככה לא התכוונו להתפלל.
נלחמים בחירוף נפש על קיום המדינה עלק.
שונאי ישראל.
עוכרי ישראל.
ערב רב ששונאים את הרב.
את התורה.
את המצוות, את היהדות.
ילדים בכו על הכתף של אבא שלהם.
ילדה ששואלת 'אבא למה הם אומרים בושה לשופר?'
נשים מבוגרות על כסא גלגלים.
לא רוצה לשאול לאן הגענו.
ולא רוצה להגיד שאלו הפנים של מדינת ישראל 2023.
כי זה לא נכון.
הקומץ הזה הם לא אנחנו.
הם לא העם שלי.
הקומץ הזה לא מייצג אותי.
הוא סך הכל קיבל זרקור על התנהגות בזוייה.
אפילו הכינוי מפלצות טוב מידי עבורם.
הם רשעים מרושעים,
והם שליחים.
שליחים של השם,
לדפוק לנו על הדלת.
להתעורר.
להבין שאין עוד מלבדו.
פשוט אין.
אין שום דבר אחר.
הבל הבלים אמרה קהלת.
וצדקה.
ועוד מאחלים להם לחזור בהם.
או לחזור בתשובה.
כמה התייפייפות.
לא רוצה שיחזרו בתשובה.
אני רוצה שהם ישלמו על הכל ריבית דריבית.
אין מה להיכנס איתם לויכוחי סרק.
הם מסלפים.
ומשקרים.
ומעלילים עלילות שווא.
כמו הנאצים.
כמו כל אלו שפשוט שונאים אותנו על עצם היותנו יהודים.
אני מאחלת להם את הרע ביותר.
שיגיעו לשפל המדרגה.
שיהיה להם רע.
שישחטו אותם.
שיעלו אותם לגרדום.
שישרפו אותם על המוקד.
את זרע עמלק צריך למחות.
וזה מה שהם,
זרע עמלק.
כל המרחם על אכזרים,
סופו להתאכזר לרחמנים.
רחמים והם הם שני קוים מקבילים.
שלעולם לא יפגשו.
מאחלת להם שפשוט יכחדו.
עדיין אין תשובה מבית המשפט המהולל.
ואתה עדיין מבלי לראות את הבן שלך.
והיא החליטה להפסיק את המפגשים של השעה הזעומה שהייתה נותנת.
מתנקמת בך דרך הילד.
למה הכח תמיד אצל האמא?
גם אם היא לא אמא טובה בכלל.
כי מי שלא נותנת לך לראות את הבן שלך, וממציאה המצאות שאתה סביבה לא בטוחה, כשהיא יודעת כמה הלב שלך נקרע לגזרים, כשהיא יודעת כמה הבן שלך אוהב אותך.
הלוואי ותהיה תשובה חיובית.
שיחליטו שגם לך מגיע שהות עם הבן שלך.
מערכת המשפט בישראל.
זה לא הם בכלל.
אני צריכה להבין שזה לא הם.
הכל מבורא עולם הוא המחליט היחיד.
הכל תיאטרון בובות.
תיאטרון בובות.
תחזיק מעמד.
תהיה חזק.
גם אתה וגם אחיין שלי.
"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תיבזה"
💔
אני פשוט אחליף מספר.
למרות שאני ממש אוהבת תמספר הקליל שלי.
לא יכול להיות שאתה לא חסום ואני חסומה אצלך.
לא יכול להיות שדווקא כשאני לא יכולה לדבר,
באמצע עבודה,
באמצע שיא הסידורים דווקא אז תופיע.
אני אחליף מספר.
ויהיו לי חיים חדשים בלי התהייה הזאת
של אם תכתוב לי או לא.
ואתה לא תדע כלום.
ותיעלם לי מהחיים לצמיתות.
בהחלפת מספר אחת.
הרי אתה סתם ברקע,
מכלה את האנרגיות שלי.
מבזבז את הזמן שלי.
כי כל זמן שאתה לא חסום זה זמן מבוזבז שלי.
לתהות מתי שוב תופיע.
ואולי הפעם תרצה אותי אחרת.
לא.
אתה רק רוצה לאונן,
ולא לגמור.
לשלוט בי ולקבל הוראות.
לא להרגיש אליי כלום,
ולקבל מחמאות.
טונות של מחמאות,
וחיזוקי אגו,
ומה לא.
ואני כמו טיפשה עונה.
ומסבירה.
ומותקלת.
נמאס לי כבר לפעול מריצוי.
הרי אני בזה לזה.
ללרצות הזה.
אבל אני הכי מרצה בעולם.
נמאס לי מלחכות שתכתוב לי.
ולא לרצות שתכתוב,
וכן לרצות.
שיחות ריקות מתוכן.
הבנו כבר שזאת משיכה לא מוסברת.
כמה אפשר לטחון את אותו דבר.
תישאר בחו"ל שלך
ואני אשאר עם הישראל שלי
ונחתוך.
ואני אשכרה כותבת לעצמי כי אני חסומה.
אבל מכירה את
ה- להופיע בדיוק כשהחיים שלי התחילו להבין שאתה כנראה לא תופיע יותר וטוב שכך-.
צדיק עלק.
לא נגעתי באישה שנה עלק.
ולא גמרתי שנה.
עלק.
תעשה לי טובה.
אין לי כוחות לזה.
עייפת אותי.
הציפייה הזאת.
ההופעות וה-להיעלם.
להתעלם.
חודשים.
לחשוב שאתה היחיד שלי.
הראשון והאחרון.
היחיד שרציתי להיות איתו.
לתת לו הכל.
ומה קיבלתי?
חוץ מרגעים קסומים ויפים שהמח שלי תירגם אותם לכאלו..
וגם ניצוצות וגיצים ופרפרים,
ורצון לחיות.
טוב אז כן קיבלתי.
לא משנה.
קיצר הבנת.
אין לי כח יותר
להיות ה-מר גמיש שלך.
להיות הבצק סוכר שלך.
להיות שלט רחוק.
לחיצת כפתור.
לחזק ולתמוך, ולהרים.
ולקבל כלום ושום דבר.
עם כאבי ראש לאורך היום.
עם האדמה שנשמטת לי שוב מתחת לרגליים.
כי די, חשבתי שזה מאחוריי.
ואני מגלה כמה אני קלה כשאתה מופיע.
כמה אני חלשה מול משפט אחד שלך.
מול שיחה ריקה מתוכן איתך.
כי אתה אפילו לא מספר לי כלום.
נמאסת.
ועייפת.
לא התעניינת בי באמת.
שברת את כל הזכוכיות של החנות,
לקחת כדור שוקולד אחד,
ויצאת.
ואין יותר אני
מהרגע שהגעת.
מהרגע שברחת.
צא לי מהחיים כבר.
מבלי לחזור.
תישאר שם לנצח ושחרר ממני.
אתה והזיוני מח
והבלבולי ביצים.
אתה לא הגבר שלי לחיים.
הלוואי ואני אפנים את זה כבר.
לא צריכה ניצוצות
לא צריכה גיצים.
לא צריכה שתיפול עליי מ- no where
ותשבש לי את שאר היום,
ועוד כמה ימים.
אני הופכת לסהרורית על פארש.
אז די כבר עם זה.
לא רוצה יותר.
לא מעוניינת.
לא לפנות יותר בחיים.
מספיק הייתי בובה על חוט שנים.
חלאס.
נשבר הזין,
נגמר הכח.
תמצא לך מישהי אחרת.
כזו שתעמיס את הלוקשים,
ותבנה הרים וגבעות.
שתקשיב לכל הקפריזות
ותתן לך הוראות.
אני מיציתי.
מיציתי עד כלות.
