D

חשבתי על מלא דברים תוך כדי שיחה.

תוך כדי שאתה מדבר, הקשבתי והמחשבות נדדו..

חשבתי על כמה המנטליות שלך רוסית

ושלי ישראלית.

אמרת שאתה אוהב לעשות הכל בצורה תרבותית, ובראש שלי נזכרתי בכל השלוכלנד שאני יכולה להיות ביום יום.

על כמה אני יכולה להיות צעקנית.

עצבנית.

זועמת.

גם אם הסכמתי

שעדיף להיות תרבותית עם מידות טובות.

3 שעות של דייט שאם לא הייתי עוצרת אותו כנראה שהיו צריכים להקים אותנו משם, כי יצאנו חצי שעה לפני שסגרו.

והקטע שאתה בן אדם טוב.

בלי כל מיני שריטות.

חשבתי על כמה אתה חיובי ואני מלנכולית.

על זה שמזל שלא שמתי מייקאפ,

למי יש כח להילחם עם להוריד את כל השפכטל כשהדייט הזה יסתיים.

הסתכלתי על הזוג שהיה לידנו עם העגלה.

על שאר המשפחות.

זוגות צעירים.

איך הגעתי לכאן שמישהו יזכיר לי?

חשבתי על השיער הלבן שלך.

על השיער הלא צבוע שלי.

השנים עברו ואני עדיין בדייטים.

בדייטים שאני לא מוצאת את עצמי בהם.

חשבתי על כמה אני לא נמשכת.

ואני רוצה להימשך.

אבל זה לא קורה.

ונזכרתי ביוסי יוס שלי.

שתקוע שם בחו"ל,

ובחסימה.

יוסי לא היה תרבותי.

יוסי מניאק.

הוא רצה לבוא לעשות אותי ולברוח..

לחיים שלו שאני כנראה גם לא חלקיק קטן בהם.

הנימוס ממנו והלאה.

היית כל כך נחמד.

וכל כך אתה.

אמרת שאתה פתוח,

אין לך סודות.

וחשבתי כמה אני הפוכה.

אני תיבת סודות ענקית.

או פנדורה.

כמה חיוכים,

עבודה קשה וטוב לב.

ואין לי כח להכיל.

אני רוצה משהו אחר.

העיניים שלי מרצדות.

וחושבות על הדשא של השכן.

סינטטי או לא.

הוא ירוק לעומת השולחן שלנו.

למרות שאתה הכי נחמד בעולם.

וברקע משפחות.

זוגות עם תינוקות.

חברות שבאו לשבת..

כל שנייה עוגת שכבות עם קצפת.

כולם מספרים לעצמם את אותו סיפור,

שזה שיש 136 חטופים זה לא אומר שלא צריך לנהל שיגרה.

וזה שיש 136 חטופים וחיילים שנהרגים ונפצעים זה עדיין לא אומר שלא צריך להמשיך.

בשיגרה היומית.

בקצפת וגלידה מעל ופל בלגי.

מציאות הזוייה הבית קפה המזדיין הזה.

"את רוצה שנזמין כזה?"

"לא.."

אין לי כח להמשיך לדבר איתך.

מצטערת.

למרות שאתה בן אדם שפוי

עם מוסר עבודה

ומוסר אנושי ראוי להערצה.

ובאמת שאתה מקסים והכל.

אני שמה רגל על רגל,

חושבת על כמה אני רוצה להימשך.

ולאהוב.

ולהרגיש.

בא לי שמישהו ישיר לי את השיר הזה.

אבל אני סטטית.

עייפה.

מפהקת.

ורוצה ללכת.

לברוח שוב.

ללבד שלי.

לחדשות.

לנטפליקס.

לעבודה שיש לי מחר.

והיום..

עדיין לא החזרתי לך תשובה.

לא יודעת אם רלוונטי דייט שני.

לא יודעת כמה החיים שלי רלוונטיים בכלל.

לילה טוב.

 

אני לא אוהבת את זה.

שאתה אומר לי

'מה שבא לך'

'איך שאת רוצה'

כי אם תשאל אותי אני לא רוצה.

כלום.

גם לא להיפגש איתך.

מכורח הנסיבות כנראה ניפגש.

כי צריך לבדוק אם יש התאמה.

למרות שאני כבר רואה שאין.

המבטא הרוסי שלך.

ה'מה שאת רוצה' הזה מבלי להביע דיעה.

זה שנעלמת לחודש וחצי ובכלל לא כתבת,

כי חשבת שאני לא רוצה.

הסקת מסקנות.

ואני באמת לא רציתי,

אבל שום עיניין מצידך.

שום רצון.

שום כלום.

ואז אומר לי-

'בסדר, אני אגיע לשם. 

מה שאת רוצה'.

אני לא רוצה.

לא רוצה.

סתם באה לפגישה הזאת לסמן וי.

כדי שלא יתפחלצו סביבי.

ויאשימו אותי במה שאני כבר אשמה.

נושקת ל-40 ועדיין לא נשואה.

אני לא רוצה.

אבל כנראה שאין לי ברירה.

אני אקדיש ערב כדי לרצות את הסביבה.

אני שונאת את עצמי עוד יותר עכשיו.

שוב מרצה.

שוב יודעת שזה לא מתאים.

ויוצאת בכל זאת לעוד דייט.

תהיה הכי טוב שתהיה.

אל תגיד לי מה שאת רוצה.

ותפסיק לא להביע דיעה.

כי אני החסרת רצון.

אני זו שבלי דיעה.

זו שצריכה שיובילו אותה.

חבל שרק מחר הדייט.

מיותר לדחות את מה שגם ככה לא נועד להיות בכלל

למחר.

אני כבר כמה ימים לא מרגישה מלחמה.

התחלתי לראות נטפליקס,

פחות להתעדכן בחדשות.

להיכנס לשיגרה השוחקת של העבודה.

אני כבר לא בוכה שיש הותר לפרסום.

בקושי מתעדכנת

ואם כבר מתעדכנת, 

אז הם מדברים על עילת הסבירות,

ועל בג"ץ ועל הישיבה שיצאו על הרמטכ"ל.

אין בדרום אזעקות,

אבל יש אנשים שחזרו לעמוד בתורים בסופר, בסופר פארם, בפקקים.

 העקיפות בכבישים.

והעצירות באמצע הנתיב.

אמא שלהם זונה.

וכולם חזרו להתלונן,

על כמה קשה בעבודה.

שכחתי מ-136 חטופים.

שכחתי מאזעקות.

למרות שיש בצפון מלא.

שכחתי מכל הזוועות שקרו.

זאת נראית מציאות מרוחקת,

בעיקר ששקעתי לבינג' השבוע.

מבחירה.

אנחנו גוש של זיכרון דועך.

אנחנו עם חושים קהים.

אין בי רגש.

אני על אוטומט.

וכל לילה אני ישנה במיטה.

והם במנהרות.

יחפים אולי.

פצועים בטוח.

קר להם,

לח להם,

קשה להם לנשום.

ואני פה בין כל המתלוננים.

אני פה בין כל המאוננים.

מיליון ואחד סידורים.

ומה איתם?

שכחתי אותם.

לא מרגישה מלחמה.

משדרים לי הכוכב הבא,

וארץ נהדרת,

ושנות ה-90.

ואני בכלל בנטפליקס.

איפה אנחנו ואיפה המלחמה.

וכל כך הרבה הרוגים.

וכל כך הרבה קטועים,

ופצועים.

ושום רגשות אשמה.

משיח בפתח ואני ביציאת חירום.

מבלי לצאת.

מבלי להיכנס.

עומדת.

בוהה.

לא מבינה מי נגד מי.

מה נגד מה.

אין שום רגש.

אין שום חמלה.

כלום.

אין מחשבה.

אין עומק.

אין כמיהה.

אין רצון..

רק פיזיקה.

אני פועלת מכח האינרציה.

והם במנהרות.

אני כבוייה ועדיין יכולה להדליק פה את האור.

אני כבוייה עם שמש בשמיים,

עם קרן אור.

גשם.

אוויר.

ולהם אין אור.

ואני הכבויה.

והם? מה איתם?

עוד סרטון שהתפרסם.

ואני צופה רק עד 20 שניות מתוך 2:29 דקות.

אין לי אפילו סבלנות להקדיש.

אין לי עצבים להכיל.

הכחשה חלקית.

הפכתי להיות זומבי במשרה מלאה.

אני כבר כמה ימים..

כמה ימים?

כבר תקופה,

שאני לא מרגישה מלחמה.

לא מרגישה כלום.

מרגישה חסרת תועלת.

מציאות לא נתפסת שיש שם חטופים,

ואני אשכרה כאן חיה שיגרה מזדיינת.

נתתי יד בעקיפין להפקרה.

כי לא עשיתי כלום באותו 7.10.

והנה אני ב-7.1 עדיין לא עושה.

והם במנהרות.

ואני לא מרגישה מלחמה.

לא מרגישה כלום.

אפילו לא אשמה.

אפילו לא פחד.

אפילו לא אימה.

אפילו לא אחווה יהודית.

בקושי נושאת תפילה.

בקושי מבקשת.

בקושי חושבת.

בקושי מאמינה.

איפה אני ואיפה הנשמה.

והקטע שאני לא האישיו פה.

האבסורד הזה שהם במנהרות ואני במיטה כותבת על מה אני אמורה להרגיש ומה אני לא מרגישה.

40 מטר או 50, או 60 מתחת לאדמה.

אין לי כח טאטא.

תן לי כח טאטא. 

לפחות להאמין.

ותוציא אותם משם כבר.

בבקשה.

חנן בן ארי.

יסמין מועלם.

אביתר.

אביב.

ואבשלום.

יום אחד.. יום אחד.

פלייליסט שמציל אותי לפעמים.

כבר שכחתי מה זה לשמוע מוזיקה.

שכחתי.

ועכשיו רואה לך בעיניים.

הייתי ילדה של מוזיקה פעם.

 

אל מלא רחמים.

תתמלא בקצת יותר רחמים.

קצת הרבה יותר.

על הלוחמים.

על הנלחמים.

על החטופים.

תחזיר אותם בריאים ושלמים.

ותעשה נס.

יותר נכון ניסים.

תן לי חשק להתפלל.

תן לי חשק לבקש.

אל מלא רחמים.

תרחם אתה כי לנו כבר אין רגשות.

הדמעות יוצאות אבל הלב שלי עדיין רע.

אני עדיין מקללת נהגים אחרים בנהיגה.

צופרת.

מקללת.

חסרת סבלנות.

שום אחדות לא תהיה כאן.

ועוד הותר לפרסום ועוד חייל, ועוד ועוד ועוד.

אל מלא רחמים.

תתמלא רחמים,

כי לנו אין.

החושים קהים.

השיגרה שוב השתלטה כאן.

למרות 129 חטופים.

למרות שחיילים נפצעים.

אל מלא רחמים.

תתמלא עוד רחמים.

תרחם עליהם שלא יהיו פצועים.

שיחזרו בריאים ושלמים.

אנחנו לא יכולים יותר להכיל.

לא יודעים להתמודד עם הכאב.

אנחנו נסגרים.

בורחים.

מתכחשים.

חדשות, חפירות, הצהרות של דובר צה"ל.

של הרה"מ או הרמטכ"ל.

גלנט או גנץ.

אל מלא רחמים,

תתמלא בעוד קצת הרבה רחמים,

כי לנו אין.

אנחנו עדיין מדברים על שטויות.

על עילת הסבירות או הביטול.

על אנשים עם משרות מנופחות כשלחצי מדינה אין איך לשרוד.

תתמלא רחמים השם.

כי רק לך יש.

אנחנו לא מצליחים לרחם השם.

אנחנו רק בוכים,

מאשימים,

מתלוננים,

מברברים בשכל.

לפחות אני.

אל מלא רחמים.

אם אתה מחזיר אותם,

תחזיר אותם בריאים ושלמים.

ואם אתה לוקח אז תן להם מקום לידך,

בכסא הכבוד של

אל מלא רחמים.

אבל אם אתה מחזיר אותם,

שיהיו שלמים.

בבקשה.

אל מלא רחמים.

💔

לילה חצי לבן.

אוננתי מלא.

וגם בבוקר.

לא יודעת מה יש לי.

נתקפתי מיניות מתפרצת.

ואני מרגישה כל כך אשמה הבוקר.

למה לא יכולתי להישאר נקייה לפחות בחנוכה.

כל כך הרבה מחשבות זימה.

כל כך הרבה לכלוך.

כל כך הרבה שינאה עצמית.

ואני מדמיינת את עצמי מושפלת.

ונפתחת.

וכל כך הרבה דברים.

ואין לי כח להרגיש כל כך הרבה סקס בדם.

זה חוסם אותי מלחשוב בהיגיון.

זה חוסם אותי מלהתמקד בלרצות לבנות בית.

בית נורמלי.

עם אור תורה.

עם תמימות.

עם טוהר.

שכנראה איבדתי מזמן.

מרגישה אשמה.

ריקה.

מכורה.

והכל התחיל מלהתכתב עם מישהו שדיבר איתי תכלס.

כנראה תכלס מחרמן.

והוא בכלל הלך לישון, 

ונשארתי עם החשק הזה.

אני כל כך שונאת את עצמי היום.

רוצה לסלוח.

רוצה לקבל את זה בעצמי.

אבל לא מסוגלת.

אין לי כח ללבד הזה שמוציא ממני חוסר שפיות.

ואוננות מפגרת.

נמאס לי לרצות להיות צנועה וחסודה,

ולגלות כמה אני לא.

איזה בית אני אקים בקצב הזה?

איזה טוהר ואיזו תמימות ואיזה נעליים.

 

הצלחת לשבור אותי שוב.

עם העצבים שלך.

עם המבט המאוכזב שלך.

עם ההערות על הלבוש שלי.

את שונאת שאני מוזנחת.

שאני עם חצאית ארוכה ודהוייה.

עם חולצת פיג'מה 

ועליה חולצת טי שירט לא קשורה לכלום.

את כל כך מאוכזבת.

את כל כך לא מרוצה.

ואני שוכבת כאן על הספה.

מאוכזבת מעצמי גם.

על זה שאני נשברת שוב מההערות האלו.

אפילו במלחמה.

אפילו כשעוד רגע סוף העולם.

אני נותנת להערות האלה לשבור אותי.

להמית אותי.

למרות שאני לא אשנה תלבוש שלי בעד שום הון.

זאת אני נקודה.

תביני כבר.

או שלא תביני.

לא מעניין אותי.

אני חוזרת להיות חסרת אונים.

חסרת תוכן.

ריקה מהכל.

הדמעות זולגות.

הלב שלי שבור.

רוצה למות.

לא להיות כאן יותר.

אני לא רוצה לחיות.

ולהרגיש האכזבה של אמא.

אמהות אחרות גאות בילדים שלהם.

ככה לפחות נראה לי.

אני מקור למבט המאוכזב שלך.

אני בושה וחרפה.

ככה צעקת והלכת.

מיליון פעם אמרתי לך לא להתערב בלבוש שלי.

וכלום.

זה לא נקלט.

את תמיד תעירי.

את תמיד תתאכזבי.

אין לי כח לעצמי.

למה הבאת אותי לעולם?

🖤

 

זה כבר אפילו לא קשור אליך.

זאת סתם אכזבה מעצמי.

אכזבה.

כי כל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי ש-די.

חסמת אותי לפני שבועיים בלי התראה מוקדמת.

זמנים לא רגילים.

מלחמה.

אתה בחו"ל.

אני בעיר מטווחת.

כל יום אני חווה כאן אזעקות.

אפילו לא שאלת אותי אם יש ממ"ד.

אבל שוב.

זה בכלל לא כעס עליך.

זאת אני.

זאת לגמרי אני. 

אני כל פעם נותנת לך יותר מידי קרדיט.

כשהדבר היחיד שאני בשבילך זה עוד כיבוש לאגו.

אני סתם היצר הרע או משהו.

אני זאת שאתה רוצה לטמא אותה בשעות הקטנות אחת לכמה חודשים.

אני כל כך טיפשה.

חסמתי אותך גם הרי.

והתקשרת מחו"ל.

שכחתי לחסום גם בשיחות..

או פשוט לא חשבתי שתתקשר.

והוצאת מחסימה.

ויום שלם העברתי מבלי להוציא.

אתה בטח רוצה שוב את אותו דבר.

אבל רגע,

אולי פתאום אכפת לך ממני?

אולי תשאל מה שלומי?

התעוררתי ב-4 בבוקר כמעט והוצאתי מהחסימה.

ושוב אותה שיחה,

שאתה רוצה לשבור אותי,

לעשות אותי שלך.

זה אפילו לא נכתב עם כוונה.

הרגשתי כמה זה סתמי.

תקליט שבור.

והתחלתי להגיד לך שמי שרוצה אותי ירצה את כל כולי, ואני בכלל לא פונקציה בשבילך. 

אני סתם איזו נפילה עבורך, יצר הרע.

"בול"

אפילו לא הכחשת.

ואחרי זה שאלת אם זה נורמלי להימשך לבנות שפעם היו גברים.

הוכחתי לך שוב שתמיד ידעתי שאתה גאי.

רק רצית שארד לך במפגשים שלנו,

או לזיין עם בגדים.

אפילו לא הורדת לי תחולצה.

לא הרמת לי שום בגד.

רק תחת וכוס.

שום הסתכלות על שאר הגוף.

גאי.

או סתם אחד שרוצה לזיין.

בלי טעם.

בקיצור.

אמרתי לך שעם הזמן אתה רק תגלה כמה אתה יותר סוטה, ולדעתי זה לא חריג.

מפה לשם שאלת אם אני רואה כזה פורנו.

אמרתי שמאז ה-7.10 אני לא ראיתי כלום חוץ מחדשות.

ואז אמרת נו תשחררי.

כאילו שיקרתי..

המשכת בשלך.

לא ענית, ואחרי 5 דקות כתבתי משהו וחסמתי.

התקשרת אחרי 10 דקות מחו'ל.

הוצאתי מחסימה.

ושלחת לי סרטוני פורנו של ליידיבויז מאוננים או מאוננות.

ואז סקס.

ואז שאלת אותי מה איתי.

אמרתי שאין אותי.

אוננתי כמו אידיוטית מול פורנו עוד יותר אידיוטי.

בסדר.

גם לי יש גבול.

המשכת לשלוח סרטון אחרי סרטון, 

לא הייתי צופה בזה ביוזמתי.

לא בקטע של בנות עם זין וגבר מזיין.

בכל אופן,

אחרי שפעמיים גמרתי כמו אידיוטית טיפשה ועלובה.

ואחרי סרטון של גבר יורד לגבר שפעם היה אישה

עם זין- אמרתי שזה פחות מתחברת ואם תרצה אתה לנסות לרדת לגבר, והכחשת לחלוטין.

שקרן.

אמרת שאתה צופה בזה כדי לא להסתכל באיבר הנשי, 

אז מהבחינה הזאת יעני לשמור על עצמך.

ציינת גם שאתה מאונן בלי לגמור כבר שנה.

חולני.

כמה שזה חולני.

אתה מספר לעצמך שאתה שומר על עצמך?

שאתה איזה חרדי?

שאתה איזה שמור?

'טוב חלאס' כתבת.

אמרת לי לא להיעלב מהחסימות שזה לא אישי.

אמרתי לך שבדיוק מחקתי את כל הסרטונים.

ואמרתי לך משהו שהכרתי מישהו ושתאחל לי בהצלחה.

איחלת.

ואיחלת חתונה בקרוב בשנה האזרחית.

אתה לא מבין כמה ירד לי ממך.

כמה ירד לי ממני.

מה אהבתי בכלל?

את מי אהבתי?

ילד מטומטם וחרמן.

אפילו לא קרוב להיות גבר.

מרוכז בעצמך בקטע מגעיל.

אני מסבירה לך שרע לי מהתקופה ואתה מזיין לי תמח תרתי משמע.

עם זין של ליידיבויז.

שונאת אותך.

חסמתי אותך.

וחסמתי את האופציה שתתקשר בשיחות.

אז זה לא אתה.

כמו שאני לא פונקציה עבורך.

אתה גם לא פונקציה בשבילי.

זהו.

זה כל כך נגמר.

והחסימה לא אישית.

אבל זין של ליידיבויז כן.

וה-יעני להיות צדיק, לאונן שעות ולא לגמור והציפייה ממני למחוא לך כפיים על זה.

רד ממני.

אני לא אבוא.

לא אבוא יותר בחיים.

עלק 'את תבואי כמו ילדה טובה'.

אני לא ילדה דביל.

מזמן לא.

ואני מאוכזבת מעצמי כל כך.

התנפצה לי הבועה שלך.

הבועה שלי שהיית בה.

אני לא רוצה שום קשר איתך.

ולא.

לא התגעגעתי לזרע שלך.

אני כל כך מאוכזבת מעצמי.

וזה לא אתה.

זו פשוט אני שהייתי בבועה.

וטוב שהיא התנפצה.

ואיתה גם ההבנה שכל ה-להיזכר בך- 

זאת אשלייה אכזרית.

ו-די. לא רוצה.

שלום ולא להתראות.

אתה חסום.

ואני מקווה למחוק ממך כל זכר

במהרה.

💔

 

 

הסיפורים לא מפסיקים.

אח של חטוף.

אחים שההורים שלהם נהרגו.

חטופים כמו חול.

זקנים בלי תרופות בעזה.

משפחות הרוסות.

אישה בהריון דקורה בבטן.

תינוקות שרופים.

ערופי ראש.

הסיפורים לא נגמרים,

והאנטישמית לא מפסיקה להגיב באינסטגרם ימח שמה.

מה אני עונה לה בכלל סעמק.

מה הם הספיקו לעשות ב-פאקינג כמה שעות.

כאוס.

מלחמת עולם.

והכניסו להם 30 משאיות עם סיוע הומניטרי היום.

אני מתעצבנת.

ואז אני נזכרת שאף אחד לא יכול לעשות כלום אם לא החלטת.

אין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה.

אני נזכרת שזו גזירה,

ואני נזכרת שהכל כתוב.

אני נזכרת שאנחנו תיאטרון בובות.

אני נזכרת שאני כלי במשחק.

אני נזכרת שאני מדברת מלא לשון הרע.

ורכילות.

ושטויות.

אני והפה הגדול שלי.

אני והדכאון שלי.

אני והכפיות טובה.

אני והחוסר הערכה.

אני והתלונות.

אני והראמה.

ראמה שלא עוברת.

שמלווה אותי שנים.

אני ולעשות מזבוב פיל.

אני שלא מצליחה לקום.

וכולם כמו סרט נע.

הסיפורים לא נגמרים.

ואני לא מסוגלת,

לא לשקוע בסדרה.

לא להעביר ערוץ מ-12 או 13.

לא מסוגלת להתאושש מזה.

ואני בדיוק צופה באבא שהבת שלו נרצחה

והוא אומר תודה שזכה ל-24 שנים שלה.

הוא מחייך.

ומודה.

בלתי נתפס..

וזה הכל ממך.

זו גזירה.

אני מנסה להזכיר לעצמי,

זו גזירה.

כולם כל כך חזקים.

מלאים בכוחות.

בתושייה.

אני מנסה להזכיר לעצמי,

זה הכל ממך.

 

מלחמה.

אשכרה מלחמה.

ואני יושבת כאן על הספה.

חדשות, אזעקות, חמ"ל.

מלחמה.

אנשים מתים.

חיילים מתים.

מסיבה ברעים שהפכה לתופת.

טבח תינוקות.

רשתות חברתיות.

הצהרות של מפורסמות מטומטמות.

כולם שונאים את היהודים.

ואני כל כך גרועה בלהילחם.

אני כל כך גרועה בלהירתם.

לאיזושהי משימה, גם אם הפשוטה ביותר.

אני כל כך גרועה בלהתנתק.

כל כך גרועה בלהתפלל.

המינימום שבמינימום.

כי לתרום אני לא תורמת.

אני לא סומכת על הלינקים.

ואני לא מאמינה לכל פירסום.

ואני ישנה אבל אני לא ישנה.

ובבוקר אני מתעוררת אבל לקום לוקח לי שעתיים.

במקרה הטוב שעה.

ואיבדתי את עצמי.

ואני לא מבינה.

ואני רוצה לקרוא תהילים.

והסידור לידי.

אבל אני לא מגיעה.

אני מזפזפת.

ואני נוברת.

ואני מנסה למצוא סיבות.

ואיזה רב שיסביר לי מה קרה כאן לעזאזל.

או איזה נומרולוגית.

ואני רבה עם אנטישמית אחת באינסטגרם.

ואני שונאת אותם.

אבל זה לא מתקרב לכמה שהם שונאים.

אותי.

את העם שלי.

אותנו.

מלחמה.

ואני חשבתי שאני טובה בלהילחם.

אבל אני מהשוקיסטיות הניצחיות.

שלא עושות כלום.

שזורקות סיסמאות.

שמחפשות תשובות.

והתשובות כאן..

ממש כאן.

כמו המשיח.

אבל אני לא מצליחה לזוז.

בגדול אני לא מצליחה לעשות כלום.

אני יושבת על זרי דפנה.

באמצע שיא המלחמה.

והם תכף נכנסים קרקעית.

ואני על הפאקינג ספה.

"תעשי משהו."

וכלום.

אין עונה ואין בא.