התעוררתי ב-5:11 בתוך הפוך.
קור אימים.
פיפי לוחץ ופה מיובש.
וזה רגע של 30 שניות התלבטות אם לקום להשתין,
או להישאר בפוך עם רצון לפיפי.
הפה סדוק ויבש בקטע אחר.
קמתי.
התפניתי.
ומשם צחצחתי שיניים.
כמה פריבילגיות יש לי.
40 דקות נסיעה ממני יש חטופים.
שכנראה לא צחצחו שיניים 114 ימים.
שכנראה לא התקלחו.
שהם גוש סירחון.
ואנחנו מתפנקים ב-5 בבוקר אם לקום להתפנות רגע כי קר.
או אם לקום רגע כדי לצחצח שינייים,
כי מוקדם וקפוא.
ה-7 לאוקטובר לא עשה אותי פחות מפונקת.
אני מצחצחת שיניים,
והמים של הכיור הסתום משפריצים עליי.
יש לי מים.
שירותים.
סבון.
משחת שיניים ובקבוק מים.
פיג'מה.
מיטה עם מזרון,
כריות ופוך לחזור אליו.
יש לי חופש,
לקום או לא לקום,
לצאת מהחדר או לא לצאת מהחדר.
יש לי אפשרות להחליט,
משהו שאין להם.
יש לי אוויר.
תריס שאני יכולה לפתוח או לסגור.
אני בעלת הבית על עצמי.
יש לי בקבוק מים מינרליים פה ליד.
טישו.
פלאפון.
יש לי מלא דברים שאני לוקחת כמובן מאליו שכנראה שאם לא היו לי אותם אז הייתי מרגישה כאילו העולם חרב.
ומה איתם?
וזה שאני כותבת על זה לא אומר שאני כל הזמן חושבת על זה.
בדיוק הפוך.
אין לאף אחד מאיתנו זכות להגיד למשפחות האלו מה ואיך צריך לנהוג.
אין לאף אחד זכות לזלזל.
114 ימים שהם
במנהרות.
114 ימים יותר מידי.
💔