אני כל כך קצרה בתקופה האחרונה.
על הכביש,
בדרכים,
עם אנשים.
עוד לא התחלף הרמזור ואני צופרת.
במקרה היותר גרוע מקללת את אימאמא של מי שלפניי.
"בת זונה מזדיינת תסעי כבר."
יחד עם סבתא שלי המבוגרת באוטו.
יחד עם המחשבות על ההוא שהוריד אותי אחרי פגישה ראשונה.
יחד עם כל הלחץ של מה אני עוד צריכה לעשות ולאיזה הורים לא שלחתי הודעה לגבי הילד שלהם ואחר כך אני עוד אשלם על זה שלא התרעתי מראש.
אני קצרה על השכנה שהעירה לי לא להביא חתולים לכניסה של הבניין.
למרות שאין לי שליטה על הטיפשונת הזאת שרודפת אחריי כי חושבת שאאכיל אותה לנצח למרות שתקעה הרגע סעודת מלכים יחסית לחתול ממוצע.
סעמק.
מה היא מעירה לי בכלל.
ומה אני מתייחסת.
איזה כף ואיזה זכות.
אני צופה בכנסת ישראל וזה נראה יותר כמו קרקס מדראנו.
גרוע.
מביש ומביך.
לא הדיחו את הזבל עופות ואנחנו הציבור נמשיך לשלם לו משכורות.
נמשיך לשלם על יוקר המחייה.
נמשיך לשלם מיסים.
מבלי להפגין.
כי לכלל הציבור אין באמת זמן להפגין.
אנחנו עסוקים בלהיות עכברי מעבדה.
בלהספיק לגמור את החודש.
ואת הבריאות שלנו על הדרך.
"מחשבות טובות, אהיי איי איי איי, אהיי איי איי"
אני יותר בכיוון ה-איי.
מחשבות טובות?
אני על הקצה.
ולמה הוא דחה אותי?
למה הוא לא רצה אותי?
אני הראשונה לדחות את עצמי.
לשנוא את עצמי.
לשפוט את עצמי.
לא לאהוב.
את עצמי.
לשים מקלות בגלגלים.
לעצמי.
אז מה הפלא?
ועד שיש חתולה שמחזרת אחריי השכנה הורסת לי את הסיפור אהבה היחיד שקיים לי ברזומה.
עוד זונה שבאה לי מקולקל.
אני כל כך קצרה.
הרגלי אכילה רעועים.
הרגלי חשיבה אובדניים.
וזה לא משנה כמה;
'תחליפי את ה-אין כח ב-יש לי כח'
יהיו מסביבי.
אין לי זין ללחשוב חיובי.
הנוירונים כל כך התרגלו לצאת על עצמי.
על החארות בכביש.
על אנשים זין שעושים דווקא.
ששמים זין.
שנוסעים לאט בכוונה.
ושוב אני חושבת על ההוא שביטל אירוסים.
ואותי הוריד בפגישה הראשונה.
קטל אותי ישר.
כמו מקק.
כמו שאני קוטלת.
אפקט המראה.
זה לטובתי.
תודה אבא.
תודה רבה.
זה בטוח לטובה.
אז למה אני בוכה כמו אידיוטיות?
למה אני אידיוטית?
למה אני בעולם הזה תזכיר לי?
להיות עכברה.
עכברת מעבדה.
שחתולה רודפת אחריה.
שאין לה זמן לנשום.
כמו כל המדינה הזאת בערך.
חוץ מכל המנטוריות באינסטגרם שיש להן זמן לשים קוד על הגלוס החדש.
להן יש זמן.
לשדר 'אני כוסית באפס מאמץ'
בזמן שאני בקושי מוצאת זמן לנשום.
לאכול.
או לישון.
בזמן שאני חורשת על 5 סריגים כל החורף.
בזמן שהחתולות השכונתיות הכתירו אותי למפטמת הראשית כאן.
בזמן שאני מתאפקת לא לצפור.
ובסוף צופרת,
עוקפת ומקללת.
אינעל העולם.
אני כל כך קצרה לאחרונה.
והתעוררתי וחשבתי אולי לשלוח לו הודעה,
של-
אולי ננסה שוב?
אבל זה יצא נואש.
ואני רק אזיק לעצמי יותר.
זה לטובה.
אבא שבשמיים.
תעשה שאני אבין שזה היה לטובה.
יש חטופים בעזה ובמה אני מתעסקת.
חיילים שנותנים את החיים ואני מגז'דרת.
איף איתי.
