להוציא אותך מחסימה,
רק כדי לשלוח לך שיר.
רק כדי לשלוח לך משהו שכתבתי.
רק כדי לספר לך על תובנה שחשבתי.
רק כדי לשתף אותך.
רק כדי לשאול מה איתך.
להגיד לך שאני בסדר.
או שלא.. לא יודעת.
לבדוק מה איתך.
רק כדי לשלוח לך תמונה.
כדי שתראה את התמונת פרופיל שלי בוואצפ.
לא שלי.
של איזה נוף של עצים ויער חשוך
כזה שהייתי רוצה להיות בו איתך.
כזה שנברח אליו ביחד.
לחיות בו איתך.
להוציא אותך מחסימה ולקוות שאולי תהיה שיחה.
זורמת.
טובה.
של משהו מעבר לסתם זין ביד בלי גמירה.
להוציא אותך מחסימה ולהגיד לך שהיית מתנה.
לכתוב לך שוב בפעם האחרונה.
לסכם את זה איכשהו.
להוציא אותך מחסימה מבלי להתחרט דקה אחרי.
לדבר איתך.
עם הנשמה שלך.
עם הלב שלך.
להוציא אותך מחסימה,
ובסוף אתה תנווט את השיחה.
ולא תקשיב לי בכלל.
כי אני לא פונקציה.
אני לא מעניינת.
יש לך מטרות אחרות שהן לא אני.
להוציא אותך מחסימה.
ושוב לחסום אותי.
שוב לחסום את ההגיון.
את השכל הישר.
לחסום את הקולות שהזהירו אותי לא ליפול שוב.
ולא להוציא אותך מחסימה.
כי זה סתם.
מיותר.
חסר תועלת.
אותם הרונדלים.
אותה השיחה בהמשכים.
כי גם אם אשלח שיר לא תקשיב.
וגם אם אכתוב,
אתה רוצה כתיבה שלא תבייש נימפומנית.
אתה רוצה אותי חמה ולוהטת ונמשכת,
מרימה כאילו אין מחר.
ואני רק רוצה לקרוץ מרחוק.
אני אוציא מחסימה
ואתה תכניס אותי לרשימת המטומטמות שתמיד חוזרות.
גם אם הן הכריזו שלא.
אז לא.
אין טעם,
להוציא אותך מחסימה.
