לפני 18 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 23:15
המלחמה תפסה אותי עם התחתונים למטה.
יום ראשון, מתקשרת לברר אם יש קייטנות, אומרים לי שלא. וזה לא מדליק אצלי שום נורה
אדומה, גם לא מהבהבת. זה שביום חמישי טיל היגיע עד סטלה מאריס לא עושה על שום
רושם (בטעות היגיע אלק. הביאו את משאית השיגור עד ממש לגדר, אז זה היגיע בטעות
לחיפה). מבקשת מחמותי להגיע עד 10 לילדים. והולכים לעבודה. שני מטומטמים (בעלי ואני). הכבישים ריקים, יום ראשון מה קורה פה? (מגיעה לעבודה תוך 10 דקות ועוד בחודש יולי, זה לא אוגוסט) אין לי שום חשק להתחיל לעבוד, יושבים במשרד על קפה שחור מבושל, עם סיגריות, ומשהו מרגישים באויר אבל לא יודעים מה.
יוצאים כולם לעבודה, אני נשארת עם המוקדן, פתאום שומעים בומים, המוקדן נכנס ללחץ, ואומר לי קטיושות, צחקתי אמרתי פתחו את הדלת מתכת מאחורה, הוא מראה לי צרור מפתחות ואומר זה סגור, אף אחד לא פתח כלום. בהיסטריה אני נזכרת בילדים בבית, אין אזעקות ואין כלום, מתקשרת אליהם ודורשת לעזוב את הכל ולהכנס לממ"ד. ואני מתבשרת שסבתא עוד לא היגיע. יש נפילת קווים סלולארים, ואת חמותי אני לא מצליחה להשיג. היא מצליחה להשיג אותי, אבל מודיעה לי שהיא לא הספיקה להגיע. בנתיים היא לא מגיעה אלי. מחפשת את אבי נואשות, שיילך וייקח את הילדים אליו. והוא לוקח, הם אפילו לא מתווכחים איתו, אורזים את עצמם והולכים.
לא מצליחה להמשיך לעבוד, אני כבר לא זוכרת אם דיברתי איתך טלפונית, או כתבתי לך באיימיל, על הלחץ, על הנפילות, על זה שגם אם אני רוצה ללכת הביתה, אני פוחדת כרגע לצאת. מקבלת ממך המון הודעות, בדיקת מצבי הנפשי, מה קורה באיזור, פתאום הרבה הרבה תשומת לב אחרי תקופה שלא בדיוק דאגת להיות בקשר (טוב נו היית חולה).
מתעדכן כל יום במה שקורה איתי, ומה קורה בכלל באיזור. מנסה לשכנע אותי להגיע למרכז, אבל אני לא מסוגלת, כי ברגע שאני אעזוב אני אחשב כפליטה. ואני לא פליטה, יש לי בית ובבית יש לי ממד. זה בסך הכל משהו כמו 5 דקות להיות כל פעם לא נורא כל-כך (חוץ מכשזה מעיר אותי משנת הצהריים - שעליה אני נענשת בלילה זה). כל פעם אתה מציע לי לבוא לדירה אחרת שפנויה, ואני לא מסוגלת להרים את עצמי ואת הילדים והבעל ולהגיד הולכים מפה. לא רוצה לראות אותנו כפליטים. עדיין אנחנו מהקריות, לא סופגים כמו ק. שמונה, צפת, גליל מערבי, כרמיאל, נהריה ועכו. יש נפילות אבל שורדים.
לקראת יום ההולדת שלי אני מנסה לחפש צימרים במרכז. הצחקתי אותך, מה שאתה מכיר זה דירות לפי שעות לזיונים. לא למשפחות עם ילדים. בסוף מצאתי בכיוון הפוך, ונסעתי.
שבוע וחצי אחרי זה אני כבר נשברת ומתרסקת מוראלית. לא מסוגלת להיות פה יותר, חייבת לצאת מפה. קובעת עם חברה מת"א שאבוא אליה עם הילדים ל-3 ימים.
אתה היחיד שבמהלך כל המלחמה יכולתי לכתוב לו את כל אשר באמת עובר עלי. לא את ההצגה החיצונית שהראיתי בבית עבור הילדים החמה (כן חמתי ישנה אצלי כמעט 99% מהזמן שהתנהלה המלחמה) והבעל. לכל אחד מאיתנו היה את הלחץ שלו, כך שלא היה צריך את הלחץ של האחר.
במסגרת ה-3 ימים האלו יום אחד היינו אמורים להפגש. וזה קרה. ערכת עלי קצת מדוגמיות הכאב (שכנראה הן הרכות יותר) בדקת וממשת את הסחורה. מרגיש את הלחץ הנפשי, מנסה למצוא דופק, שאני עד היום לא יודעת איך לא הצלחת למצוא או לשמוע כי היתה אצלי השתללות סוף שנה בלב. בין לבין היו גם הרבה צחוקים, לשטויות ולחוכמות שלי כבר התרגלת, אז הייתי צריכה לשלם עבורם. בקיצור היה נחמד. שעתיים נחמדות ביותר סתם באמצע אוגוסט המצחין ולח.
