התחלה חדשה

אדונילי חולה. כואב לו הגרון, הוא לא יכול לדבר, הוא לא יכול לאכול.
המחשבה הראשונה שעולה לי בראשכשאני קוראת את ההודעה הבוקר
זה לרוץ ולבשל לו מרק עוף צח ונקי כזה עם "לוקשן" כזה של אשכנזים.
כזה שמחליק בגרון בלי הצורך ביותר מידי מאמצים ועושה טוב על הנשמה.

אדונילי חולה ברבעון האחרון יותר מידי. פעוט שמכניסים בשנה ראשונה למעון
לא חולה כל כך הרבה כמו אדונילי. ואדונילי כבר לא פעוט. הוא בגיל מתקדם.

אם יש משהו יותר גרוע באנושות הכללית מתינוק חולה זה גבר חולה. גבר חולה
זה כאילו עולמו חרב עליו. הוא כאילו לא רוצה את כל שיפעת תשומת הלב שהוא
מקבל כרגע, אבל מת עליה. (דוגמא ההצגה עקר בית). גבר חולה זה אחד מהטרגדיות
הגרועות ביותר שאלוהים יכול לסדר לאנושות ולנשים בפרט. אם לא חסר לנו אותם
כשהם בריאים אז מסדרים לנו אותם חולים. שנדע מאיפה משתין הדג.

את צריכה לדאוג פתאום שיהיה לו אוכל בבית כשאת בעבודה, את חוזרת מהעבודה
את מגלה ששום דבר לא השתנה, והכל עומד ותלוי במטבח, כאילו לא רק אתמול בערב
ניקית וסידרת. הילדים משתוללים עם האבא ה"חולה", הוא אפילו לא טרח לדאוג
שילכו לעשות שיעורים ואת כל המטלות האחרות שלהם. את מגיעה הרוגה, אבל את
חייבת לשעשע את הגבר שלך מסכן הוא "חולה|, שמשעמם לו כל היום. ואת יודעת שאם את תדבקי את תזרקי לכלבים. הוא לא בדיוק ידאג לך לאוכל, תצטרכי להתקשר לאמא שלך ולבקש, בדחילו ובריחמו איזו צלחת מרק עלובה. ועוד תקבלי על הראש שאת חולה.

אז אדונילי אני מאחלת לך החלמה מהירה. ותאמין לי שאם הייתי קרובה אליך, הייתי
מגיעה עם המרק וגם דואגת להאכיל אותך כף אחרי כף, ולנקות את השאריות שבזויות
פיך עם לשוני (חס וחלילה לא עם הכף).

היום הייתי מוקפאת. מאתמול בערב ועד היום בצהריים הייתי אמורה להיות בהקפאה.
זה לא פייר. העונש הזה ניתן לי בגלל שלא הייתי מסוגלת לתת לך את שביקשת ממני בטלפון. וזה לא פייר כי ידעת שיש לי בעיה בבית, ואני מחוץ לבית ממהרת להרגיע את הרוחות בבית, ובטעות נכנסתי לפקק בדרך הראשית, במקום לנסוע בדרכים עקיפות. לא הייתי מסוגלת לחשוב תוך כדי נהיגה כשהראש כבר רוצה להיות בבית.
אז הערב עבר יחסית בסדר (טוב הייתי גמורה מיום קודם וגם יצאתי להליכה). אבל הבוקר אדונילי והיום רק מתחיל, 4 שעות זה המון המון זמן שלא אוכל לשמוע אותך.
ביקשת ממני שאני אוריד i.c.q. והורדתי אתמול, והתחלתי לשלוח לך הודעות. אז חשבתי שגם היום אם אני לא יכולה לדבר איתך (אני בהקפאה) אז אולי הודעות SMS? כל מיני שטויות שקשורות ולא קשורות לעניינינו? אבל אתה לא יכול להגיד שבסופו של דבר לא הבנתי.
ההודעה הראשונה שלך אחרי 4 הודעות לפחות היתה: תמשיכי ליצנית.
אדונילי, אם לא הליצנות שלי ולא לקיחת החיים האלה בקלות וללא הצחוק שלי, לא הייתי חיה היום. החיים שלי היו נגמרים בגיל 15. אבל החלטתי שאני ממשיכה הלאה למרות ועל אף פי מה שקרה לי. הצחוק שלי זה סימן ההיכר שלי, מאז התיכון, על הבמה בהצגות (אם רציתי להפיל הצגה לא היתה לי בעיה עם זה, או להתנקם במישהו מהשחקנים) בצבא ולכל מקום שהלכתי. הצחוק המתגלגל שלי הוא טביעת האצבע שלי החותמת האישית שלי. זה משהו שאף אחד לא יכול לקחת אותו ממני. אף אחד גם לא הצליח אף פעם לחקות אותו. עם השנים הוא התעדן, כבר לא כל-כך צוחקת צחוק מתגלגל, אבל עדיין כשמשהו מאוד מצחיק אותי אני חוטפת התקפה לכמה דקות טובות, והסביבה הקרובה לא יכולה להמשיך הלאה.
החיים גם ככה קשים אז מנסה לקחת אותם בקלות ומה יכול לעזור לנו אם לא הצחוק והחיוך, והשטויות שאני פולטת כדי לצבוע קצת את השחור שכאן ובכלל. מעבר לסבלנות שגילית בתחילת ההתקשרות בנינו ועדיין אתה ממשיך בה (עד שאתה מחליט שהגזמתי) הפרופיל שלך מצביע גם עליך, וגם אתה החלטת לקחת את החיים האלה בקלות, לצבוע אותם בצבעים חיים, ולא שחורים, וגם המודעה שפרסמת בדרושים איפה שהוא ב-11/05 רומזת קצת על טבעך. אז מה בדיוק הבעיה עם הליצנות שלי. לא טועם את הדרישות מהשיפחה האולטימטיבית (אבל עד כמה שאני זוכרת את שלך כן)?
וחוץ מזה אדונילי, הקפאה? לפולניה? זה כמו לחרוץ גזר דין מוות. ואין לנו פה עונש מוות. לא במדינת ישראל. שאני אשתוק? עדיף לי כבר לקפוץ מהקומה ה-6 אדונילי ולא לשתוק. יום שלם לא לדבר ולא ולשאול ולא להציק? לפולניה? אדונילי נראה לי שהתהפכו לך קצת היוצרות. אנא חזור אל עצמך.

בברכת חג שמח
שנה טובה

ממני הקופה(הזונה) שלך

היגעתי אתמול לעבודה עייפה וכבדה. הלכתי לישון מאוחר ולא הצלחתי להרדם עד 01.30 בלילה.
הראש היה כבד, נופל קדימה על המקלדת, לא עזר הקפה השחור והנס קפה. חייבת משהו שישחרר את הכבדות הזאת.
ביקשתי ממ' שעובדת איתי רק חמש דקות. מ' קלטה את הראש שלי, יודעת בדיוק למה אני צריכה אותה ל-5 דקות. מ' מבקשת מאחד הנהגים לשבת במקומה בטלפונים, ומגיעה אלי לחדר. לוקחת את העט עיפרון שלי, שמחזיק העופרת שלו ממתכת, ומתחילה לטייל לי על כל העורף, צמרמורות מתחילות לעבור בי, מעירות לי את כל תאי העור הרדומים, זרימת הדם שלי מתחילה להתעורר לחיים, כל העורף, השכמות, הראש כולם מקבלים טיול עם העט עיפרון שלי בידה של מ'.
יש אנשים שלא יכולים לסבול את זה. אני וחברה שלי מגיל העשרה עושות אחת לשניה רק צמרמורות, בשהיה האחרונה שלי אצלה שכבנו על המיטה בחדר השינה רגל ראש. אחת עושה לשניה נעים בכל הרגל, כן זה כולל כף רגל ואצבעות. הבת שלי לא מצליחה לקלוט איך אנחנו יכולות לסבול את זה.
אחר 5 דקות כאלו העולם נראה הרבה יותר קל ונעים ואפשר לגמור יום עבודה בשלום.

היום הוצאתי תמונות מהפיתוח. (כן, תמונות סטילס. כאלו עם פילים. שצריכים ללכת לחנות כדי לראות מה צילמת. אנחנו המשפחה אחרונה במדינת ישראל שעדיין מצלמת בתמונות סטילס ולא עברו למצלמות הדיגיטליות).
בהתחלה ראיתי את התמונות שבעלי צילם בתערוכת פסלי החול שהתקיימה בחיפה. אלו היו התמונות האחרונות שצילמנו בפילם הזה. אחרי שראיתי מה אחרי זה נהיה לי רע.
תמונות מתקופת המלחמה.
תמונות מהיום הולדת של בעלי, שאפיתי לו עוגה, דאגתי לקנות נרות וזיקוקים, ולהראות שהכל בסדר. הפנים של הילדים בסדר. אני מסתכלת על בעלי ורואה את המסכנות שלו למצב. פנים שמנסות לשדר שהכל בסדר ואנחנו כבר בשבוע הרביעי למלחמה.
אחרי זה התמונות מהסחנה, כשהיינו בסוף שבוע של היום הולדת שלי. באמצע השהייה בסחנה, אנחנו שומעים 2 בומים, נפלו בעפולה. כל הצפוניים קפצו מהמים, המצילים צחקו עלינו. אחרי זה הצילומים בצימר. בעלי דרש לצאת לסוף שבוע ליום הולדת שלי. "מגיעה לך יום הולדת 40 שקט, בלי הקפצות". ושוב מנסה להראות שהכל בסדר, אבל הפנים מהתמונות מגלות את האמת האמיתית.
על מי באמת ניסיתי לעבוד שהכל בסדר? על הילדים? על הבעל? על חמותי? על הבוסים בעבודה. מתקשרת ביום השני לנפילת הטילים בחיפה והקריות ושואלת אם פותחים את המשרד? על עצמי? מגינה על המוקדנים שפוחדים להגיע. שהם הבסדר, אנחנו הפסיכים שהיגענו לעבודה. אומרת לכל העולם שבשביל השפיות שלי אני צריכה ללכת לעבודה. מנסה לשדר חסינות בפני הטילים, הם נופלים מסביבי. אבל שוכחת לציין שמקום העבודה שלי נמצא בחצר האחורית של בתי זיקוק.
ועכשיו בערב הבת שלי אומרת לי שמחר תהיה אזעקה. אני שואלת למה? והיא אומרת" נו, תרגולת למה שהיה במלחמה. נו אמא, הם לא הגזימו? ישר אחרי המלחמה אנחנו צריכים אזעקה? ואני מקווה לא למצוא מחר שוב ילדה מגמגמת ומבוהלת.

בפגישה שהייתה לנו, כמעט לקראת הסוף היית צריך להשתין.
חיפשת מקום להשתין, הסתכלת עלי ואמרת שמצאת מקום להשתין.
בשבילי ליום אחד זה היה יותר מידי. ולא הסכמתי. לא התווכחת
יותר מידי. מצאת עץ על גדות הירקון והשתנת. אחרי זה באוטו
דיברנו והסברת על סימון השיפחה בשתן של האדון. זה היה נראה לי
ביזארי ביותר, למרות שלאט לאט התחלתי להתרגל לרעיון הזה.

היינו בסך הכל שעתיים, וכשירדתי מהרכב ונפרדתי ממך, הריח שלך
עדיין היה עלי. היה על החולצה, היה על הגוף, היה על החזיה (למרות
שהיא התעופפה ראשונה), היה על השיער (לא רק הריח), לאן שלא
סובבתי את הראש הרחתי אותך. הלכתי עם הילדים אחה"צ ללונה פארק
והריח שלך עדיין היה עלי, בתורים לכל המתקנים, בחיכיון שלי לילד שיירד
מהמתקן. אני כבר לא זוכרת מתי סיפרתי לך על זה אם באותו היום
או שלמחרת. אני רק זוכרת שנשמעת לי קצת מופתע כשאמרתי לך
שאתה לא צריך לסמן אותי, ציינתי בפניך שיש לך
ריח גוף חזק. לא יודעת אם אי פעם מישהי אמרה לך את זה, או שהיית
מופתע מהישירות שלי, שאלת אם הריח טוב, או למה הוא דומה. לא
ידעתי אז להגיד לך אחרי כמה ימים מצאתי למה הוא דומה, הוא דומה
לפופקרן רק קצת יותר חמוץ.
בקיצור אדונילי, מתגעגעת לריח שלך המון. מתגעגעת לנינוחות שלך,
לניצול שלך את הלחץ שלי. את הירידות שלך ללחץ שלי מהלא ידוע.
מתגעגעת לכל מה שקשור אליך אדונילי שלי.

אוהבת צבעים אבל לא את כל קשת הצבעים שאלוהים ברא לנו.
אוהבת אדום אבל אדום חזק.
אוהבת כחול חזק, כחול פטרול, כחול תורכיז
אוהבת את צבע השמיים בחורף כחול אפור שאז אני יודעת החורף באמת פה
הגשם לא יפסיק לרדת על פני האדמה. (מפנטזת על מיטה חמה והתכרבולות בפוך.
מה יהיה אדונילי בחורף, אז באמת אני מבלה המון במיטה, קשה להשאר ערים בלילה
חורפי וקר, או להתעורר כל שעה או שעתיים).
אוהבת לבן, לבן זה נקי, טהור, חגיגי, מרגישים משהוא באויר עם לבן. מתאים לכל.
אוהבת שחור. שחור זה אלגנטי, שחור זה "מרזה". 5 שנים הלכתי בשחור, עד שהצלחתי להוריד 10 ק"ג, אז עכשיו אני יכולה ללכת עם וורדרדים, תכלכלים, וכל מיני פסטלים אחרים.
שונאת בטרוף:
ירוק דשא,
צהוב,
כתומים מבהיקים
ובכלל כל מה שנוצץ (כל הצבעים המטלים, הפייטים, מרגישה כמו העולים הבאים מהחלק האסייתי של רוסיה).
לא יכולתי להלביש את בני הקט בצבעים:
צהובים, כתומים, אדומים, ורודים, אדומים שלא נדע מצרות.
אבל אותך אדונילי אקבל בכל צבע שרק תעלה על דמיונך הפורה.

זהו התעוררתי משנת הצהריים של יום שישי שמתחילה מחמש אח"הצ ועד תשע בערב.
חדשה ורעננה כבכול יום. מוכנה ומזומנה לעוד לילה לבן.
סתם, לא מתכוונת לשבת לילה שלם. מקסימום עוד שעה.
העיקר שהצלחתי להשלים את שעות השינה שלי שהיו חסרות לי מיום שלישי.
הכל חזר לסורו.
תודה לכל הדואגים, המשתתפים עם לבטי. ובכלל לכל אלה שדאגו לענות גם בשתיים
בלילה כשהייתי בעיצמו של עונשי.
שבת שלום לכולם.

עברתי בהצלחה את המשימה של הלילה.
עכשיו הוא נותן לי פרס.
אבל, אני צריכה לבחור אותו.
אני לא יודעת מה אני רוצה בתור פרס.
תוכלו להציע לי מעט רעיונות לפרס?
אודה למקדימים ולרעיונות.

שעון מראה שלוש
מתי מתי כבר שמונה
רוצה אותך לראות
רוצה אותך לשמוע


חירפנת אותי היום. עוד שתי דקות לסיום השליש השני נשאר עוד שליש אחד.

זה לא פייר. ביום שלישי הלכתי לישון ב-2.30 לפנות בוקר.
ואתה יודע למה. לא זה לא בגללך. אבל את הסיבה אתה יודע.
אתמול לא יצא לי לנוח. וכשהגעתי למיטה ב-24.00 בלילה הייתי
כבר ממש ממש הרוגה. אז נרדמתי כמו בול עץ. ולא חלמתי על
כלום, כולל לא עליך. התקשרת היום בצהריים כשיישנתי, וחיפשתי
את השעון המעורר, וזה היית אתה.
זה לא אומר שאחרי שעתיים אני אקבל עונש להתקשר אליך כל שעה
עגולה עד הבוקר. ולא עד 06.00 בבוקר אלא עד 08.00. מזל הצלחתי
להמיר מ-24.00 בלילה לכל שעתיים. תודה לאדונילי שלי. (אני כבר לא
שפויה בשעה הזאת).
טוב אז פתחתי את הבלוג הזה לבקשתך. חסכת לי ישיבה של מחר
בלילה. (רק אל תמצא לי משהו לעשות מחר בלילה בבקשה בבקשה בבקשה
בבקשה בבקשה בבקשה).
זהו הבת שלי במסיבת פיג'מות השעה עשרה לשלוש לפנות בוקר, עוד לא קראו
לי לקחת אותה. אז ב-4.00 אני הולכת לישון אצלה בחדר. וככה בעלי לא ישמע
את השעון המעורר של 06.00 ו-08.00 בבוקר. יאללה עוד שעה למנייק.
לילה טוב או בוקר טוב למשכימים.