מתחילה

אדוני הסכים שאבוא. אני בדרך אליו. מצפה, מתרגשת, משתוקקת. 

מחליפה בגדים תוך כדי נהיגה.

מורידה הכל ומשאירה לגופי רק בייבידול שקוף ומתחתיו חוטיני קטן. 

אני באה אליו היום כמו זונה, הזונה שאני, הזונה שלו.

 רצה, ממהרת, עולה במעלית.

דופקת בדלת.

הוא פותח, איני מרימה מבט.

המוזיקה מתנגנת, קצבית.

"התפשטי" הוא פוקד.

אני מורידה במהירות את הבגדים, משאירה הכל בערימה על יד הדלת.

צועדת לסלון, עירומה לחלוטין. 

הוא מוריד אותי לרצפה, על הברכיים.

"ענדי לצווארך את הקולר".

אני מסתבכת ולבסוף מצליחה, קולר שחור גדול.

הוא מכופף אותי, ראשי וחזי על הספה, ישבני חשוף מולו.

הוא מצליף, הוא מכאיב, הוא רואה אותי סוף סוף.

"מתחרטת שבאת?"

"לא אדוני".

"הורידי מעלי את החגורה".

אני לרגליו, מורידה ממותניו את החגורה. אני מגישה לו אותה, יודעת לאיזו מטרה, אך חסרת אונים ושלו. 

הוא כמו ארי בסוגר, אלים, אגרסיבי, שותק, החלטי, תקיף.

הוא אוזק אותי באזיקים, מציב אותי שוב בתנוחה הנוחה לו.

הוא מכאיב, הוא מכאיב, הוא מכאיב.

"עדיין לא מתחרטת?"

"לא אדוני, בכלל לא, הכי לא".

הוא עוצר, מרחם, חומל.

יכולתי להמשיך כך שעות, לספוג עוד ועוד עבורו. 

הוא חודר לתוכי, ממלא אותי, מרשה לי לחוש אותו מעט.

"קומי, נגמר לך הזמן".

אני ממהרת לדלת, מתלבשת. 

כך הבטחתי. 

בדלת, מביטה בפניו בפעם הראשונה הערב, מנסה לנצור אותן בתוכי. 

רק שאראה אותו שוב.

רואה אותו לעיתים חולף על פניי.

גופו הרזה, הליכתו הצנועה, שיערו השחור, פניו הטובות. 

לפעמים אינו רואה אותי.

לפעמים רואה, מביט עלי במבט נבון, עיניו החכמות צוחקות מבעד למשקפיים.

כשהוא לידי, נשכחים התיכנונים. אני יושבת לידו, שותקת. לפעמים אומרת מילה או שתיים, שידע שאני פה בגללו.

הם לא יודעים, זה הסוד שלנו.

לעיתים הוא שואל לשלומי, מתעניין, זוכר שאני שלו. אני עונה לו בשקט, תשובה לקונית, מנומסת, אינה קשורה בדבר וחצי דבר למתחולל בתוכי. 

אנחנו מנומסים, כמו לא היו בינינו חילופי דברים מעולם. כאילו לא חשפתי בפניו את סודותיי הכמוסים, הפנטזיות, הכאבים, הפחדים והחלומות. 

כאילו מעולם לא הייתי במיטתו עירומה, כאילו גופינו לא היו משורגים זה בזו, כאילו לא היינו חשופים, פשוטים, אמיתיים.

רואה אותו לעיתים חולף על פניי.

לעיתים מחפשת אותו בעצמי, רק לדעת היכן הוא, להעיף מבט, להרגיש שהוא קרוב.

מתגעגעת. 

יושבת בים. עוד כוס ועוד כוס...

מחכה לפגישה איתו.

כבר שבועיים שחיכיתי, אנחנו צריכים לדבר. לא רוצה לדבר, רוצה רק לאהוב. פוחדת לדבר, פוחדת לאבד את מה שאך בקושי התחיל.

עוד כוס ועוד כוס. הוא עסוק, אינו עונה להודעות. תהיי אצלי ב21:30. 

עוד כוס. שותה מהר ומשלמת חשבון בעמידה. שתויה אני מזמינה את אלוהי הגט טקסי. חבל שאלוהי הבטריה לא שמע עליו.

אני מגיעה אליו באיחור של 25 דקות.

"לעלות אדוני?"

"כן. בהחלט".

נכנסת שיכורה, מלאה בחול של ים ובריח של סיגריות.

הוא כועס. "מגיעה שיכורה?"

"כן אדוני".

שיחה כבר לא תהיה היום.

"אם אי אפשר להשתמש במוח שלך, אשתמש בגוף שלך".

הוא גורר אותי למקלחת, מוריד אותי על ארבע. המים חמים. הוא רוחץ אותי כשאני על ארבע. מסבן בכל מיני סבונים, חופף, שוטף, מנקה. נעים לי כל כך ואני אסירת תודה. 

"פעם הבאה תקבלי מים קרים, זה מה שמגיע לך". אני מרגישה מתז מים קרים, אזהרה לפעם הבאה.

הוא לוקח אותי למיטה. כולי ניחוחות של מקלחת, כמו חדשה.

הוא משתמש בי. כמו בובה, מזיז מתנוחה לתנוחה. חודר לתוכי. 

אני רוצה לאהוב אותו. אני כבר אוהבת אותו. רוצה להרגיש אותו גומר. רוצה לענג אותו, לשמש אותו, להשתייך.

הוא גומר. אני בולעת אותו לתוך גופי. מרגישה שהוא חלק ממני ואני שלו.

הוא מחבק, רוצה אותי קרובה לידו בלילה. אני זזה וזזה וזזה. 

ישנה ביום ולא מצליחה להרדם בלילה. שיכורה, צמאה, לא ממושמעת. 

הוא לא ישן טוב בגללי. מקווה שיצליח לעבוד ושירצה שאבוא עוד ועוד ועוד. 

בוקר. הוא הלך ואני בבית שלו, לבד. מרגישה גאווה, אני שלו.

והשיחה?

היא עוד תגיע. היא תהיה טובה. אני לא פוחדת יותר. 

התעוררתי הפוכה כולי ומעוכה. נשארו שעתיים. בטוח לא אספיק. טיול קטן בקניון, כמה דיבורים עם חברות לעבודה, קצת נישנושים ומקלחת. 2 דקות לפגישה. 

הכשלון כבר ברור. מאחרת כרונית שכמוני. רצתי, התנשפתי. מצלצלת בדלת, נבוכה. איחור של 5 דקות. הוא הכניס אותי, צעדתי אחריו לסלון ונחתתי על הספה לצידו, פוחדת להסתכל לו בעיניים. 

"מה יהיה?" הוא שואל. 

"לא יודעת". כמה שניות של מבוכה והוא מושך אותי אליו לחיבוק. התמסרתי לחיבוק בהכרת תודה. ראשי על חזהו, שומעת את הלמות ליבו. עצמתי עיניים, נשמתי. 

כל כך רציתי להגיע בזמן, אך פישלתי. 

"הפעם לא אעניש אותך, אך הפגישה שלנו תתקצר, כך תלמדי שלזמן שלי יש ערך". 

אם זה לא עונש, מהו עונש? פחות זמן איתו זה הכי גרוע שיש.

דקות ארוכות חלפו, ניסיתי לקום מחיבוקו, אך חשתי את ידיו אוחזות בי חזק, אינן מרפות. חשתי הקלה. אני יכולה להישאר שם, מוגנת, עטופה, רצויה.

"לכי לחדר, התפשטי, כנסי למיטה".

נכנסתי, חיכיתי לו עירומה. מתביישת, רטובה, מצפה. הוא הצטרף אלי, עירום. התחבקנו והתנשקנו. רציתי לנשק את כולו, ללטף. תמיד היה לו מקום בתוך הלב שלי. מקום שחיכה כל הזמן, מנמיך את הראש, מחכה בשקט, לא באמת מאמין שיקרה הוויב הזה.

התחלתי להרגיש, אני שונאת להרגיש. לרגע נהייתי עצובה. הטוב מפחיד אותי. אני רוצה ממנו עוד ועוד. הוא ממכר.

רוצה להסתשן איתו בלי להרגיש דבר, פרט לתשוקה, יצריות, רטיבות.

 אני חשה שיכורה. אני אבודה בתוך הבית שלו, שנדמה לי כמו ענן מרחף והוא כמו חלום. 

אני על הבטן, ידו נוחתת על ישבני, מכאיבה, מרגשת. אני חשה אסירת תודה על הכאב הזה. אני רוצה לכאוב. הכאב הופך אותי ליותר חייתית ופחות רגישה. כי רגש הוא מסוכן, הוא מכאיב יותר מכל סשן.

"התלבשי, זהו העונש על האיחור, הגיע הזמן ללכת".

קמתי ללכת. הוא מנשק ומחבק ואוהב. אני לא מפוקסת. אני רוצה לשכוח הכל ולהיות רק שלו: שפחה, קטנה, צייתנית, ממושמעת, אבודה בעולם שלו, ילדה טובה.

אני רוצה לחיות על אי, אני רוצה להיות תמימה.

אני רוצה לא לרצות, שרצונו יהיה רצוני ואני אנשום.  

אדוני.

הוא היה לי מתחת לאף כעשור.

יחסי שלום שלום בעיקר. 

בסתר לבי חשדתי שהוא חלק מפה.

הערצתי אותו מרחוק ושתקתי. 

הזמנתי אותו בספונטניות למפגש חברים. משם אליו הביתה והנה אני כאן. מתרגשת, פוחדת, מאושרת, מתביישת.

רוצה להיות שלו. 

כשכל העולם מתנפץ.

כשהיקר לי מכל הולך. 

כשאני נכנסת למערבולת שסופה אכזר. 

כשהדמעות באות ללא הפסקה ואחר כך פשוט נעלמות.

כשהכאב נבלע בתוך שטף החיים.

כשים הבירוקרטיה מאיים להטביע אותי. 

כשאני בקושי זוכרת את הפנים שלה, את הקול שלה, איך זה לחיות כשהיא קיימת. 

כשזה נראה לי מוזר שאני בקושי זוכרת ואיך התרגלתי כל כך מהר. 

כשחלומות מוזרים באים כמו בסרט אימה. 

כשהחיים מתהפכים ומשתנים בלי לשאול אם זה הזמן ואם זה בסדר.

כשנופלת על כתפיי אחריות חדשה. 

כשאני חצי אמא בלי שילדתי בכלל.

כשאני מתגעגעת אליך ורוצה שתחזרי. 

כשאין לי את שניכם. 

זה לא הזמן, זה לא הגיל, זה לא אמור לקרות ככה. 

תחזרו.