ניקוז

גרתי בדירה מזעזעת אז. אבל גרתי לבד. זו הייתה דירת גלריה במרכז תל אביב, והייתי צעיר ולא היו לי שום סטנדרטים או כסף. השירותים היו קטנטנים, המקלחת בשירותים, המטבח היה מיקרו והמיטה הייתה מזרון. קצת כמו בMile end של פאלפ. 

בכל מקרה, היא הגיעה לשם אחרי שדיברנו פה, והיא הייתה פשוטה, גם אם להוטה, לגלות את הדבר הזה על עצמה. עדינה ולא עדינה, קיבוצניקית, אבל מהרצליה, שיער שחור מתולתל מעט. הסתכלתי עכשיו בתמונה שלה בווטסאפ כי המספר שלה עדיין שמור אצלי, 15 שנים אחרי, והיא לא החליפה אותו. היא נראית אותו דבר רק קצת יותר מבוגרת, והפרצוף המתעוות בכאב ובעונג כשמשכתי לה חזק הפטמות, הקול שנסדק והנשימות הכבדות, שנרגעו רק כשהעברתי לה שתי אצבעות על השפתיים, והיא הכניסה אותן לפה שלה עם עיניים עצומות. התשוקה שלה לא ניבטת מהחיוך של האישה בשחור לבן בטלפון, אבל אני יודע את מה שאני יודע.

היא לא רצתה שנפגש אחר כך. סימנה וי, על הדבר שהיה צריך לסמן. הכלוב, הבנתי, מלא בכאלה. לכל איש ואישה בחיים שלנו יש תפקיד, ואנחנו הדמות הראשית שצריכה לעשות בהם סדר. אני חושב שהדירה שלי מילאה גם היא את התפקיד - ילדה טובה טובה שרצתה לבדוק את הגבולות שלה. היה לה כוס שעיר וריחני ויפה, וכשטעמתי אותו, הפסקתי לרגע והיא ביקשה שאמשיך. אני חושב שהצלחתי לא לצחוק כשאמרתי לה שתקרא לי אדוני, כי אם כבר אז כבר. 

זה לא היה בשבילי, רק בשבילה. אשליות של שליטה. אולי שליטה באשליה. הכל היה מלוכלך מדי אני חושב, כנראה שהתחתנה עם איזה מתן ועשתה שני ילדים ולמדה משהו לא כל כך שימושי אבל שעוזר לאנשים. מעניין מתי הפעם האחרונה שמצצה למישהו.

ביום שבת, בהצטלבות מקרים לא מפתיעה כל כך, יצא לי לשבת ליד מישהי מהכלוב במשך שעה וחצי באיזה שהוא אירוע. היא לא יודעת מי אני אבל אני יודע מי היא. היא צעירה ממני בהרבה מאוד שנים, מוחצנת מאוד כדרכן של נשים צעירות (אני לא יודע אם מותר להגיד ילדות) בכלוב ובחיים ובשאר חשבונות הסושיאל מדיה שלה, היא אפילו די יפה, אבל הדבר הזה גרם לי לדיסוננס מאוד גדול. 

הכלוב, קצת כמו שרוברט היינליין אומר על כתיבה, היה משהו שתמיד היה אמור להיות בחשיכה. לא משהו שאי פעם רציתי שיזהו אותי בו ואיתו. לא אגיד שהייתי לגמרי מוסתר באישיות הבדסמית שלי, שעם השנים השתנתה בהתאם לחיים שהיו לי מחוצה לה, אבל העדפתי באופן מובהק וגדול לשמור על פרטיות. עוד לפני שהתחתנתי, לא תמיד הרגשתי בנוח עם לתת חופש ופומביות לעובדה שמאוד מחרמן אותי למשוך מישהי בשיער, לתת לה סטירות, או לשמוע אותה מחרחרת כשאני חונק אותה. 

אני חושב שחלק מהקסם עבורי היה שגם הצד השני לא חשף יותר מדי, כי הצירוף הזה של הרצון שלה לקבל והרצון שלי להעניק עם העובדה שהרצונות האלה היו מוסתרים רוב הזמן והתגלו רק כשהיה קליק או חרמנות משותפת או מן סוג כזה של אנרגיה. לפעמים היה את הכי מדהים, מישהי שלא כל כך ידעה איך מתחילים, ולראות להריח ולטעום את הפעם או הפעמים הראשונות שלה, כוס שעולה על גדותיו כי המוח שלו סוף סוף קיבל הגשמה של פנטזיה שמי יודע כמה זמן נמצאת, מרחפת ומבקשת פורקן במציאות. 

אבל היא לא כזו - הסתכלתי לה בטוויטר ובאינסטגרם - אין שם דבר מוסתר. להיפך. וגם בזה יש משהו מאוד מחרמן, כנראה. חוץ מזה שהיא צעירה מדי מדי מדי, ואני כבר בשלב הזה שאם הייתי מזדיין עם ילדה (הנה, אמרתי את זה) בת עשרים ושתיים או שלוש, זה היה מרגיש מאוד אשמאי זקן. יש מצב שהגעתי או אגיע בקרוב לקטגוריה שבה יש צעירות כאלה שעושות פטישיזציה למבוגרים כמוני, וזה מוזר לחשוב על זה. 

אבל כשישבתי לידה, בשבת, תהיתי מה יקרה אם אגיד לה - ״את יודעת, את לא מתנהגת יפה, אני חושב שאת צריכה ספאנק, אז בבקשה לכי לשירותים וחכי לי עם דלת לא נעולה״, בקול מאוד רגוע ואסרטיבי. אולי בהצטלבות המקרים הבאה. כנראה שלא, כי מודעות עצמית. אבל אם לדור הצעיר אין יותר בושה, אז אולי גם אין סיבה שלי תהיה.  

היא הייתה שווה מאוד. אני זוכר שירדתי לה, וזה היה דבר שלא הכרתי קודם - הפרשה רירית לבנה. הוקסמתי מזה, וחיפוש באינטרנט סיפר לי שיש הפרשות כאלה. הטעם היה אותו טעם, ואותי הרי אף פעם לא הגעיל כלום. 

בכל מקרה, היא הייתה ליגה או שתיים מעלי. גם מבוגרת ממני בקצת, ובעיקר לא מנוסה כאן. יש משהו הבחורות שרוצות לבדוק את הגבולות שלהן, התגובות שלהן כל כך אותנטיות, זה לא הסטירה שמעמידה את הזין, זה לראות אותן חוצות קו ועוד קו, לשמוע את הנשימות ולדעת שקורה משהו. 

היא הייתה (ועדיין) עורכת דין והתחתנה והתגרשה ויש לי חבר שהוא אפילו לקוח שלה ודיברנו עליה וכל פעם שאני רואה אותה מסבירה באינסטגרם שלה משהו אני נזכר שהיא רצתה יותר כואב. קשרים כאלה נגמרים מהאינרציה, וגם כי בחורות כמוה באמת רוצות דברים אחרים וגם כי היא קצת פחדה וגם כי בואו נודה על האמת, בחורים צעירים ממך עם אפס כיוון בחיים זה טרן אוף כשאת מוצאת חן בעיניהם יותר ממה שצריך. 

אבל החיוך הזה, והקולות הקטנים שיצאו מהפה שלה כשמשכתי לה את הפטמות. יכולתי לשמוע את המוח שלה שואל "איך לעזאזל הגעתי לכאן ולמה אני נשארת?". הזדיינו רק בדירה שלה. הסדינים תמיד היו נקיים בהתחלה. 

הכרתי אותה כאן. לפני שנים. הייתה לי אז דירה בפלורנטין. 

היא הייתה צעירה מאוד, ופשוט עברה לגור אצלי בבית לכמה שבועות. אני מנסה להיזכר ביותר פרטים על מה בדיוק קרה בינינו, אבל פשוט לא מצליח. כנראה שזה דבר שקורה עם זכרונות לא חשובים מספיק. 

אני אפילו לא זוכר איך זה נגמר, רק שלא הבנתי מה קורה בעצם. היא עזבה את הדירה, נראה לי. כאילו הייתי פאסיבי לחלוטין מחוץ למיטה, באותה מידה שבה הייתי אקטיבי בתוכה. 

מה כן הצליח להישאר? "עור מתוח ורך, אוהבת בנים שונאת בנות". זוכר שחשבתי את השורה הזו כשראיתי אותה, מתפשטת בפעם הראשונה לידי. היה לה עור כהה ועטרות כמעט שחורות ופטמות בולטות, ותחתונים וחזייה בצבע אדום או שחור, והיא אהבה ללקק לי את הזין ואהבה את הלשון שלי בתחת שלה. וסטירות. היא רצתה עונשים. הזרע הלבן שלי נוזל על המצח והשדיים החומים-שחורים היה יפה כמו תמונה מפרסומת של בנטון. 

היה לה גם צחוק חמוד.

היא כתבה משהו שחירמן אותי נורא - קצר וקולע ומדויק ואישי להחריד. גם מאוד ספציפי, ויכולתי לדמיין איך זה יהיה להזדיין איתה. להזדיין - כי זה לא שאזיין אותה או היא אותי - בדמיון שלי, כן? זה לא יקרה. אבל אם זה יקרה אז נזדיין, משהו מאוד הדדי. 

בכל מקרה, עשיתי עליה ביד כמה פעמים. יש משהו משחרר, ועם זאת מוזר, בלאונן על מישהי שלא מכירה אותי ככל הנראה. תוהה אם הייתה יודעת ומה הייתה חושבת. זה מחמיא, אובייקטיפקציה? 

אני מנסה לדמיין אותה, רוכבת עלי, לוקחת יד אחת מהציצי הכבד אל תוך ידה, מלקקת שתי אצבעות ומכניסה לפה שלה ומבקשת בקול הקטן הזה - "אולי תכניס לי אצבע לתחת דאדי, בבקשה?" ואז היא תסתובב, התחת הגדול (יש לה תחת ענק, ראיתי) יחכה שאכנס אליו. 

אני מתגעגע לריחות של כוס שמפתיעים אותי. אני מתגעגע להרבה דברים. ֫

יותר קל כשלא מכירים אותך. 

אני חושב עליה כשיורד גשם. היא הייתה מספרת לי איך בעלה מתחיל לגעת בה, בשדיים, בפנים הירכיים, אבל לא מזיין אותה. היא רצתה מין. הייתה שותה יין לפני השינה ומדברת איתי בווטסאפ. עבדנו ביחד, וערב אחד כשהיא עבדה בלילה חיכיתי לה בשירותים בקומה אחרת, והיא מצצה לי ברעב כזה, חרמניות כזו. 

פעם היינו באירוע, בעיר אחרת. היא נשארה לישון עם חברה מהעבודה באכסניה. עישנו ג'וינט בחוץ ועשינו ביד אחד לשנייה, קרובים להתגלות. הייתה גם פעם בחדר מדרגות מטונף. ובאוטו. היא אהבה גשם ואולי גם אותי קצת. אני מתגעגע אליה. היא לא חושבת עלי. 

רציתי שהיא תשב לי על הפנים. רציתי לא לנשום, להיאבד בריח של הכוס שלה שיעטוף את כל ההוויה שלי, וייכנס אלי ויישאר איתי ויידבק לעור שמתחת לעיניים שלי ויתערבב בפרצוף שלי מהגבות ועד לזקן. רציתי שהיא תמרח אותי, שאאבד פעימה, שכולי אהיה רטוב ממנה, שאטבע בה. מצולות הפות, מעמקי הואגינה, רציתי אותה שוטפת אותי, שאפסיק לחשוב ואפסיק לראות ואפסיק להריח ואהיה כולי אפוף בה. האף יתעקם מעט, השפתיים יתייבשו, הלשון תכאב, עצמות הלחיים יהדהדו לי שדי. אבל אני לא אגיד כלום, אשתוק ואשתוק, ואנסה בכל הכח לא לחשוב על הדבר שאני לא רוצה לחשוב עליו. 

היא מזיעה ומשתעלת ולוחשת לי בקול של מישהי שיודעת שאם תרים אותו מדי תמשיך להשתעל שאני לא יכול להמשיך לעשות את זה ושהיא רוצה שנדבר על מה שקרה. נדבר על מה שקרה. היא רוצה לדבר. אני רוצה שקט. בקרב הזה, כמו במלחמה, אין מנצחים. אני שואל אותה אם היא שוב הולכת להלוויות של אנשים שהיא לא מכירה. היא שותקת. היא כבר לא רוצה שנדבר על זה. תמיד כשהיא הולכת לבכות היא מסמנת לי לזיין לה את הפה. אני רוצה להגיד לה שזה בסדר לבכות אבל אי אפשר לעשות את כל מה שרוצים.

אני מקשיב לסופיאן סטיבנס ומסתכל על תמונות של חיילים מתים והלב שלי פצע מדמם ומדמם ומדמם ומדמם. אומרים שהמון אנשים לא רוצים להיות לבד עכשיו, אבל האמת היא שהלבד הוא נכס. האם עדיף לזרוק את כל החרא שאני מרגיש על אנשים שנמצאים לידי, או לכתוב אותו כאן ואז להסתובב עם אוזניות? אין שום תכלית. מעטים המקרים שבהם אפשר לראות טרגדיה קורית מול העיניים ולהבין את הקשר הבלתי ניתן להסבר של גוף ונפש, איך כל פעם שקורה משהו, הכאב הפיזי הולך וגדל ואתה לא רוצה לעשות כלום, רק להרוג את עצמך עם רעל כלשהוא. מה ההבדל? היום ראיתי באינטרנט באחד האתרים מישהי שפעם היה לי משהו קצר איתה, והיא רצתה שנלך מכות ״אבל ברצינות״, ובסוף, מתנשמת בכבדות, אחרי שעשיתי לה משהו שהיא לא האמינה שמישהו או משהו יעשו לה, היא הייתה שקטה, הציפורניים שלה כבר חוררו אותי, והמבט שלה היה של מישהי שקיבלה את ליטרת הכאב שלה אבל לא בטוחה איך להסביר לי שהיא רוצה עכשיו חיבוק. אז הלכתי משם, ולא דיברנו אחר כך. 

So here we stand in the dark
My eyes travelling to the spot
Where you'd thrown yourself over the rocks
For if you'd not been so fast
There'd be blood in the place where you stood
It's a terrible thought to have and hold

המצב מתיש אותי. מצב. איזו מילה מחורבנת. אני רוצה שלא יהיה מצב. אני רוצה להפסיק להיות תקוע בסיטואציה מחורבנת בגלל גחמות של אנשים טיפשים. אני חרמן בצורה בלתי רגילה ואני כועס מאוד ואני תוהה אם יש בין שני הדברים האלה קשר. הכל נשען על כרעי תרנגולת. אני רוצה לשון ושפתיים על הביצים שלי אבל אני לא רוצה דם. מספיק כבר עם הדם. הגיע הזמן ללכת אני חושב.