ניקוז

זה מתקרב בצעדי ענק ואני מוצא את עצמי שוקע פנימה ומנסה לקחת עוד ועוד רגעים שבהם אני אחראי רק לעצמי. לפעמים זה הופך אותי ליצור לא סוציאלי שלא שם לב למתרחש סביבו, ואולי שוכח תאריכים חשובים או מאורעות ראויים לזיכרון. מצד שני עם כל החדשות האחרות אולי ניתוק הוא גם הכרח לבריאות הנפש. 

מקודם ראיתי מודעת אבל על מישהו שהכרתי - נפטר ממחלה כשהוא בגילי פלוס מינוס. זה עושה קווץ' בבטן ומציף מלא מלא פחדים. 

לא יהיו עוד ימים בלי דאגות. לא יהיה עוד חופש. לא יהיה עוד אני ואני ואני. אני מתרגש ומצפה אבל אני גם באבל. לוקח דף מספר של מישהי מכאן שאני מאוד אוהב ומזכיר לעצמי שגם אם זה הדבר הכי טוב שקורה לך זה לא אומר שתמיד תרגיש טוב וחשוב להגיד את האמת לעצמנו. 

עוד מעט עוד קצת

הכל נע במהירות מפחידה והכל הכל גם בסדר. "תקין". הנה ארובות העין, הנה עמוד השדרה והנה הרקטום. הכל תקין. החיים עברו למספרים. שבוע מספר. משקל ביחס ל. רוחב צוואר הרחם ורמת הסוכר ואיסוף שתן ובדיקה אחרי בדיקה. ותקין. 

המסע שצריך להיגמר בהתחלה של משהו חדש ומרגש עוד מעט יגיע. והעוד מעט כאילו לאט אבל בעצם מהר, ואולי זה מרגיש מהר אבל בעצם מתנהל בעצלתיים? 

בטיפול, היא אמרה לי שהיא לא נגד השכלה, כי אני קצת מפחד לקרוא כי אני רוצה לבוא נקי. נקי נקי נקי. כמו שהיא תבוא נקיה לעולם. אבל אין נקי. ואני אעשה מיליון טעויות והיא בטח תאהב אותי ותשנא אותי ותגיד שאני זקן מטופש. אי אפשר להתמודד מול הנסיבות האובייקטיביות. אפשר רק לעשות הכי טוב ולקבל את הכשלון. 

איזה שיגעון זה בחיי

נקודה מהבהבת במסך שחור לבן. כמה היא מרגיעה וכמה היא מלחיצה. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן, אבל לא נראה שיש ברירה וממשיכים קדימה בכל הכוח. כמה זמן עבר מאז שהשתוקקתי כל כך להכיר מישהו שעוד לא פגשתי, קשה לי להיזכר. אולי זה אף פעם לא קרה. אני לא יודע עליו או עליה כלום, חוץ מזה שזה שלי. 

וגם מוזר מאוד להסתיר מאנשים קרובים דבר כל כך חשוב. אני לא אדם שמתחשב כל כך בחוקים החברתיים הסדורים שמנהלים את מערכות היחסים האנושיות אם הם לא נראים לי הגיוניים, אבל יש פה משהו שאני מאוד רוצה להסתיר ולגלות במשורה, כל פעם קצת, כל פעם עוד טיפה. וכאן אני כותב את המחשבות שלי אבל כאן אף אחד לא באמת מכיר אותי. 

איך הכל משתנה בבת אחת, והכל רץ כל כך מהר וכל כך לאט. הדואליות הזו משגעת אותי, אין שום דבר חד משמעי, חוץ מזה שהחיים שלי עומדים להשתנות - ויש נקודה של אל חזור. 

איזה פחד יא אללה. 

המוח האנושי הוא דבר מדהים ונורא, אבל הוא גם תוצר של הרבה מאוד שנים של אבולוציה. אתה מתמקד בדברים שמעולם לא חשבת להתמקד בהם. וכדי להפסיק עם זה, צריך למשוך את עצמך בכח החוצה. 

אני רוצה שתאונני מלא, ותתני לי להריח. ואז תתני לי לטעום. ותשאלי אותי - ״אני טעימה?״ ״איך אני מריחה?״ ״אתה רוצה לבדוק שוב?״. זה מה שנעשה. אני אשחק בטלוויזיה, ואת תאונני. אני אהיה בווטסאפ, ואת תאונני. אני אכתוב, ואת תאונני. ומדי פעם תתני לי להריח ולטעום. אבל אל תגמרי. תשגעי את עצמך, אבל לא לגמור, טוב? תבקשי ממני אם אפשר גם לצבוט את הפטמות, אני כנראה אגיד לך שכן, ואחזור לקרוא את הספר שלי. מדי פעם אלטף לך את השיער ואלחש לך דברים. את תבקשי לצפות בפורנו שלך, ואני אגיד לך שבוודאי, שלמה לא. אבל לידי ועם קול. ולא יהיה לך נעים אבל את תעשי את זה. את אוהבת לראות אסייתיות קטנות נשלטות על ידי בלונדיניות גדולות, קשורות ותלויות באוויר והפטמות שלהן זקורות כל כך והן מקופלות ואני אף פעם לא יודע מי את רוצה להיות - זו שמקבלת או זו שנותנת. אחר כך את תעברי לגנג באנג בטח, אבל בגלל שלא תגמרי את תתחילי להתעצבן ולהתחנן וכשאני אקום ואלך את תתייפחי. ואני אחזור, ואני אמשיך לטעום ולהריח אותך על האצבעות שלך ועדיין את לא תגמרי. 

וכשנקום בבוקר, אני אתן לך נשיקה. ואז אני אגע בך. בירך, באצבעות כפות הרגליים, אעביר ציפורן על הגב התחתון, הבל פה בתנוך. ואני אגיד לך לחזור לאונן. וכשתרצי לגמור, אני אצחק ואני אגיד לך שאין בעיה, ואת תשמחי כל כך, אבל אז תכעסי כשאסביר לך שאסור לך להשתמש בידיים שלך. כי אני אוהב כשאת יצירתית. אז תהיי יצירתית. כי כמה שזה כיף בשניים, זה יותר טוב כששמים גבולות מסודרים. 

עכשיו תמשיכי, לא אמרתי לך להפסיק. 

הפחד מזה שכואב. הפחד מזה שלא כואב. הפחד מבחילה ומחוסר תיאבון. הפחד מזה שרוצים לאכול. חשש גדול מכל מה שנאכל, ותהייה שלא מפסיקה אם עשתה מספיק, אם רזתה מספיק, אם שתתה מספיק, אם אכלה מספיק. ציפיות לבדיקה ואז הציפיות לעוד בדיקה. הדגמה חיה של משקלים אופציונלים והמשמעות שלהם בחיי היום יום. שק תפוחי אדמה ששוקל 3.25 קילוגרם. מדדים. ים של מדדים ומספרים ונתונים שמבקשים לספר סיפור. 

וזה עוד רחוק מלהיגמר. 

עוד המון פחדים בדרך. 

אתמול חוויתי פחד מסוג חדש. זה לא היה כיף. זה לא היה פחד של רכבת הרים או פחד של מטוס בכיס אוויר כשמרגישים את הבנופו משקשק ויש משהו מענג בזה. לא היה שום דבר מענג בפחד הזה. הפחד של הסוף. של כל התקוות והרגשות והרצונות וההפיכה שלהם לכמה טיפות של דם. 

ולילה. ודמעות. ונסיעה שקטה לבית חולים. וחדר מיון. ומתח. ושקט מצמית. ומתוך השקט פתאום ראיתי דופק. ובכיתי בכי משחרר. ואני לא מבין איך אני הולך להמשיך עם הדבר הזה ועם כל הרגשות האלה. אין בי מקום לכמעט שום דבר אחר. 

אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר שרציתי אי פעם. אני מפחד מזה שאני כל כך רוצה את זה. 

חם. חם ממש ממש והציצים שלה כואבים. היא לא רוצה יותר לשים חזייה אף פעם בחיים האלה (ובינינו, מי רוצה לשים חזייה? זה די נורא, לא?). אני לא יכול לגעת לה בציצים, כי כאמור הם כואבים מאוד, ולכן אני מתרכז בתחת שלה. תחת כתחליף לציצי אינו מספק. זה פשוט לא אותו הדבר, כן? 

הימים האחרונים עושים לי חשק להיעלם עוד קצת, לקחת עוד חתיכות שהיו בי או שיש בי ולהכניס אותן למגירה מסודרת למחצה ושתהיה סגורה לבינתיים ושאולי לפעמים אפתח אבל בגדול שתשאר סגורה לעוד כמה שנים. להיעלם, איזה קונספט מופלא. 

הכתיבה פה, בניק הזה, השיחות המועטות ממש שניהלתי, גרמו לי להבין שזה לא אני שנדרש להיעלם, זה חלק ממני. עם השנים וההבנה שלי את עצמי, המקום הזה השתנה במידת החשיבות שלו אצלי, אבל כמו הרבה מאוד אנשים, אני חוזר אליו הרבה. היה לי ניק אחר שתחזקתי במשך תקופה ארוכה, ומחקתי אותו. היו לי שם קשרים, אנשים שאהבתי מאוד, שלא קוראים את הבלוג הזה ולא מכירים את הניק הזה, ואז נעלמתי. בבת אחת. ולקח זמן עד שהרגשתי בטוח מספיק כדי לחזור ולכתוב פה. 

המזגן עובד המון. יש גם מאוורר. ויש גם מקלחת רותחת, ותשוקות שאין להן מזור. שום דבר לא נעלם אף פעם, אנחנו יכולים לפתור אבל לא להיפטר, עד שאנחנו מסיימים. אני חושב המון בימים האחרונים על איזה מן בן אדם אני. על מה חשוב לי. על דברים שקרו לי ואיך התייחסתי אליהם וכמה כעסתי ובעיקר איך הייתי רוצה שיתנהגו אלי בסיטואציה דומה. היום במסעדה מלצרית שפכה על השולחן משקה שהתיז עלי, ובתגובה שאלתי אותה אם היא בסדר. משהו מתרכך אצלי והופך עגול יותר, פחות חד.

הלב שלי כואב ושמח ומתפוצץ וכל כך מפחד. הלוואי והייתי יכול לתת חיבוק לכל מי שאני רוצה לתת לו חיבוק. אבל אני חייב לשמור. חלקים ממני עומדים להיעלם. המגירה עומדת להינעל. 

פתאום קרה הדבר. וכל שאר הדברים נדחקו לקרן הזווית, הושלכו לפח הזבל של עיתוני האתמול, של חדשות ד׳אשתקד, של דברים שהיו פעם חשובים אבל רק כי לא היה דבר חשוב באמת שקרה. והקצב שבו מתקדמים הדברים, החשיבות ההולכת ומכפילה את עצמה כל יומיים בערך, ההבנה שהדבר באמת קרה - היא כמו טבילה של האשכים במי קרח - אירוע מכונן שמאפס אותך ומסביר לך שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. 

וזהו. על מה נשאר לדבר? בעיקר על איך דברים שהיה לי פנאי מנטלי לעשות אותם - כבר אין לי את אותו הפנאי. 

רטרוספקטיבה עצמית שכזו שבאה לא כי התכוונתי. 

הקפצתי חבר הביתה, והיו מלא אנשים והם הדליקו מדורות ענקיות, והלכו על הכביש, ויום לפני כן ראיתי את המד מקס האחרון, ושאלתי אותו, את החבר, אחרי דיון ארוך שהיה על המקום שנותר או לא עבורנו במקום הזה - ״מה לי ולאנשים האלה?״ מה אני קשור לדבר הזה? ואני שואל את זה המון כבר הרבה זמן, וזה מבאס אותי. מבאס אותי שבמקום שהכי נוח לי, נראה שאין לי כבר מקום. 

זה לילה ואני נוהג לבד באוטו ויש שלט שמראה על היישוב הקטן שהיא גרה בו. היא הבן אדם היחיד שאני מכיר שגר שם. טוב, היא ובעלה. יש להם נישואים שלא הבנתי כשהייתי צעיר יותר, והיא הייתה כבר אמא לשניים והשלישית בדרך. אני זוכר שנפגשנו בפלורנטין, לשיחה, אחרי שדיברנו כאן. זו הייתה התקופה הפרועה שלי בכלוב, רווק, צעיר, זמן פנוי ועבודה מגניבה והמון דמיון ו-BDE וביקשתי ממנה שתקפיץ אותי הביתה אם יש לה כח, ואז באוטו שלה, יצאו ממנה קולות נפלאים כאלה, בזמן שמשכתי לה בשיער בעדינות ואחר כך קצת יותר בחוזקה. היו לה אף חמוד ובטן שמנמנה וציצים גדולים ויפים עם עטרות חומות ופטמות ורודות שעמדו זקופות כאילו היו ברזל שהתמגנט, והמשקפיים נפלו לתא האיחסון של הדיסקים כשעם היד השנייה שלי שלפתי את הזין שלי החוצה ושאלתי אותה אם היא רוצה למצוץ לי. 

היא הסתכלה עלי ככה, מבוגרת ממני מספיק כדי שאצטרך לכבד אותה ועם זאת כדי שהיא תתחרמן נורא מזה שאני לא מכבד בכלל, וכשדחפתי את הראש שלה לזין שלה היא אמרה לי לא. וכשהפסקתי היא הסתכלה עלי ולא הבינה למה הפסקתי. וכשדחפתי שוב בעדינות הפעם, נותן לה לעשות חצי עבודה, כדי שאוכל לעשות את החצי השני, הפה שלה עמד קרוב קרוב לקצה של הזין שלי, וכל מה שהיה באוטו, שעמד בתחנת דלק שכבר לא נמצאת היום, עם אנשים שעברו ולא ידעו מה קורה, זה רעשים של נשימות (וקוצר שלהן), ואישה אחת שבעת ובעונה אחת רצתה למצוץ ורצתה שאני אגרום לה למצוץ ופחדה מכל מה שקורה והתרגשה מאוד. וכשהרפיתי, היא השאירה את הראש שלה שם, קרוב קרוב, והייתה דקה שנמשכה כמו שעה, של שקט. אמרתי לה שאולי היא לא מוכנה לזה, והיא לחשה ״אני בכלל לא מחליטה עכשיו על כלום״. 

הרמתי לה את הראש, נישקתי לה את השפתיים, ונתתי לה למצוץ לי שתי אצבעות, ואת הידיים שלה לקחתי לזין שלי. והסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שהיא הכלבה הכי מתוקה שהייתה אי פעם, ושהיא עושה לי נורא להתרגש. היא שמה אותי ליד דירת השותפים שלי, ונסעה בחזרה למקום הקטן שהיא גרה בו. 

היו עוד פגישות. זה לא לעכשיו, וזה לא משנה. החיים, לוקחים אותנו למקומות שונים. היא בטוח לא חושבת עלי יותר, והניק הישן שלי כבר לא פה כמה וכמה זמן. הייתי מת להגיד שיש לזה איזה מוסר השכל, אבל בתכלס חוץ מזה שעדיף לכם לעשות כמה שיותר זכרונות, הכל עובר וחולף ושום דבר לא נשאר באמת.