ניקוז

הייתה אחת מכאן שאני רוצה לכתוב עליה. ואני לא אכתוב. לא שכבנו, לא התנשקנו. אבל הייתה קרבה. היא כולה לב ואני כולי פרטיות. 

הייתי רוצה לגעת בה, בבטן. הייתי רוצה להריח את הרטיבות שלה, ולשמוע מה היא שרה במקלחת. אבל הכי הייתי רוצה להתנצל. ולדעת לקבל. 

דמיינו ששמתי שיר

כח העל של הישראלים וישראל הוא לקדש בכל צורה שהיא את הצורה מול התוכן. יש לזה דוגמאות רבות מספור, וכאדם שחי פה רוב חייו אבל הצליח לצאת להפסקה של שלוש וחצי שנים ואז החליט לחזור - זה בולט בזמנים ״חגיגיים״ או ״טקסיים״ יותר מבכל זמן אחר. 

הנה יום הזיכרון למשל. ההתעקשות על כללי הטקס, על הצפירות, על הקיום של היום הזה בכלל והסמיכות שלו ליום העצמאות והחגיגות של יום העצמאות. מי בכלל רוצה לחגוג? מה יש לחגוג? ומה בדיוק צריך לזכור אם זה קורה כל הזמן. מילא בימים רגילים, אבל יש מלחמה, אנשים מתים אתמול והיום ומחר, אז מה צריך לזכור? שאלתי את עצמי, מה בעצם קורה עם היום מישהו נהרג - יספיקו להוסיף אותו לשמות שמקרינים בטלוויזיה או שהוא כבר יעבור לשנה הבאה? 

אבל יש טקסיות. צריך ששר ידבר בטקס אפילו אם האנשים שהטקס בשבילם לא רוצים לראות אותו. הצורה, לא התוכן. למה יש טקס? כי יש ממלכתיות. הטקס מסמל ממלכתיות, השר מסמל אחריות, יום הזיכרון מסמל אירוע שמאחד באבל את כל העם, יום העצמאות מסמן לנו שצריך לחגוג את זה שיש לנו מדינה. ובמקום זה - הכל מתערבב לעיסה אחת דביקה ולחה של גועל נפש, של מיאוס ושל אנשים שצועקים אחד על השני ושאם היו יכולים היו דוקרים אחד את השני עד זוב דם, כדי להראות לצד השני כמה להם כואב יותר וכמה השני לא מבין. 

המחשבה על לעצור את התנועה הזו, להפסיק לזוז כל הזמן כאילו אם נעמוד רגע ונחשוב באמת על מה שקרה ונבין כמה נורא הדבר, היא כבדה על אנשים מסוימים. ויש כאלה שלא מסוגלים לזוז שוב פעם. אני לא כל כך מסוגל כבר, למשל. 

יום אחד אולי הכל ישתנה ואולי הכל יחזור להיות משהו שעושה שכל. אולי מתישהוא יתם הטקס.

הרופא הדפיס לי דף ושלח אותי לדרכי. אני שואל את עצמי איך הוא תופס את עצמו. האם הוא חושב על עצמו כמו טכנאי סלולרי - רק של בני אדם? האם התפקיד שלו הוא לתקן משהו מקולקל? בהמון מובנים הוא ממש לא - הוא נסמך על כך שאני אעשה את מה שהוא אומר לי כדי שאוכל לתקן את מה שמקולקל בי. ויכולים להתקלקל כל כך הרבה דברים. 

מרפאות ובתי חולים הם המקומות שבהם פוגשים ייאוש ושיעמום במידה שווה, ולעתים יש גם חסד. אבל איזה חסד יש בחיים של אישה מבוגרת בכסא גלגלים שראשה שמוט על הצד, לשונה משתרבבת, והיא זקוקה למישהו שידחוף אותה וינקה אותה ויחתל אותה וייקח אותה לרופא שיודע שאי אפשר לתקן אותה יותר, רק לשמר אותה במצבה הנוכחי. ומה עובר לה בראש? 

זה היה יום נעים יחסית בתל אביב, אבל לא יכולת לשאת אותו מרוב העייפות והמחשבות וחוסר שביעות הרצון הכללי ששולט בחיי, מעין תחושה של המתנה לדבר הבא, מה שהוא לא יהיה. אני חושב המון על ההתחלה של Gegen die Wand של פאטי אקין, ועל הנסיעה שלו אל תוך הקיר ואני תוהה כמה פעמים עשיתי משהו כזה - לא באופן מילולי (כמו בשם של הסרט, בעצם), אבל פשוט הלכתי עם הראש בקיר. אני נזכר בסיטואציות - חלקן בין אישיות, חלק ביני לבין עצמי, חלקן קורה ממש בתקופה הנוראית הנוכחית, ואני חושב כמה מוזר זה שאני מאמין שיסתדר בסוף, למרות הכל.

השאלה היא מה יותר חזק - הראש או הקיר?

(אני כל כך נזהר כשאני כותב פה, ולא ברור לי למה. שאריות של פרטיות שאין לי שום סיבה לשמור עליה חוץ מהרגל)

הדבר המדהים בכתיבה הוא שכל מה שצריך זה זיק קטן של אש כדי להחזיר אותך לתלם ולהוציא מעצמך את הדבר שכנראה היה שם כל הזמן והחליד. הזיק הזה קרה לפני יומיים ועכשיו בא לי להשחית מילים (כן, גם לערוך אותן, אבל נראה אם ייפול איזה טקסט שאוכל לשחק וללוש איתו), על כל דבר ועל שום דבר ועלי. 

אני עובד מאוד קשה על ההבנה שהדברים לא קורים לי, אלא פשוט קורים. האוטובוס לא החליט לאחר לי, השמן הרותח לא החליט לעוף עלי, הזקנה מהסופר לא החליטה לדבר איתי. דווקא לי, דווקא עלי, דווקא איתי. הדברים האלה פשוט קורים ואני, מסיבות כאלה ואחרות, נמצא שם. זה הצד השני של ההבנה שלמרות כל מה שאני אנסה לעשות, לא תמיד תהיה לי שליטה על הכל. (במאמר מוסגר - כל כך נדוש לכתוב על שליטה בכלוב - ועם זאת, הנה, אני עושה את זה בצורה שבטח 🏀אף פעם לא נעשתה🏀). ואם אין לי שליטה על הכל, אז אולי אני לא אחראי או אשם בכל דבר? אולי דברים, כאמור, פשוט קורים. 

זה משנה את מערכת היחסים שלי עם העולם, ועם מערכות מיסוך המציאות שאני נוטה להשתמש בהן - אני לא חייב ג׳וינט כפיצוי על זה שהיה פקק נוראי באיילון ונאלצתי להתאפק במשך 25 דקות יותר ממה שרציתי. 

אבל למה אני כותב על זה? כי קרה דבר שגרם לי להבין איך זה התחיל. איך השגעון הזה, שהוטמע לתוכי כבר מזמן התחיל ולמה אני כל כך צריך את האשליה של השליטה הזו, כמו פעוט קטן שמסרב לוותר על החיתול שלו כי הוא לא יודע שזה בסדר לתת לחרא שלו להשתחרר אל הסיר. 

אין לי שום פואנטה. אבל יש רגעים כאלה, שכל מה שאני רוצה זה לקחת שתי אצבעות ולשים אותן בפה של מישהי שלובשת תחתונים וגופייה שקטנה עליה במידה אחת ומגיעה קצת מעל הטבור שלה ולראות אותה מוצצת אותן בעיניים עצומות כשמזגן פועל חזק מספיק כדי שאוכל לתהות עם היא חרמנית או שזה הקור (זה בדרך כלל שניהם וזה בסדר), ואחר כך למשוך שערה סוררת אחת מהפופיק שלה, כזו שהייתי אמור לדעת שאסור להתייחס אליה כי היא לא אמורה להיות שם. אבל במקום זה חם ומזיע ואני מנצל עשרים דקות פנויות כדי לכתוב במקום להמשיך לעבוד ולסיים את השבוע המזדיין הזה ולהדליק את הג׳וינט שהפעם כן מגיע לי. 

החיים. בלאדי הל. 

לפעמים אני חושב שהדבר שאני הכי מתאמץ לעשות זה להישאר רגוע. כל כך קל לצעוק ולהתעצבן. כשנהגתי מוקדם יותר הערב היו ילדים על הכביש והם לא זזו אז צפרתי להם, והם נבהלו, ואחד צעק לי ״בן זונה״ והרגשתי את החיוך עולה על השפתיים שלי כשדפקתי ברקס וראיתי אותם בורחים. אני תוהה מה יקרה אם ארשה לעצמי להתעצבן יותר. לריב יותר. להתעמת יותר. איזה מן חיים אלה יהיו. 

זה לא באמת מה שאני רוצה הרי, אני לא רוצה לכעוס עוד - אני רוצה שלא יהיו לי סיבות לכעוס. אבל האם אני באמת רוצה שלא יהיו לי סיבות? אם אגור בבקתה על החוף בקצה של הקצה מול ים כשבחורף יהיו סערות ברקים ובקיץ יהיה סתם קריר, האם לא אשתגע? ואם אשתגע, ויהיה רק אותי, איך אני אקבל את זה. 

הגיהנום הוא לא אנשים אחרים, הגיהנום הוא להצטרך אותם. יש אדם בעבודה שאני מסרב לנהל איתו שיחות בטלפון. הבוס שלי דוחף אותי להתקשר אליו כשיש לי איתו בעיה. ואני פשוט מסרב. אני מציין לעצמי במאמר מוסגר שהמקום שלי בסדר אם הגעתי לסיטואציה שיש דבר שאני צריך לעשות ואני מחליט שאין בזה צורך, אפילו שזה חשוב. הגיהנום הוא להצטרך לדבר עם האנשים האחרים. אני מרגיש שמיילים וסלאק זה מספיק אינטראקציה בשביל האיש הספציפי הזה. אני מרגיש שאני דואג לבריאות הנפשית שלי. 

הייתי בסופר ואישה מבוגרת שאלה אישה צעירה שלא עובדת בסופר על מוצר כלשהוא, איך היא (הצעירה), מכינה אותו. אני חיכיתי בסבלנות לתורי, כי רציתי שהיא תסרוק לי משהו בעגלה המשוכללת שלה ותגיד לי כמה הוא עולה. האישה המבוגרת, היא רק רצתה לדבר. אני רואה את האנשים האלה בכל מקום - הם נורא רוצים לדבר. פעם חשבתי שהם רוצים שיקשיבו להם, אבל אחרי כמה זמן, זה נעשה נורא ברור שהם פשוט רוצים לדבר. הגיהנום הוא האנשים ש״רק רוצים להגיד לך משהו״. 

האישה הצעירה הייתה כל כך נחמדה ומסבירת פנים וסבלנית, כמה שהייתה סבלנית. כשהלכתי משם האישה המבוגרת, שראתה שעל המוצר שביקשתי לבדוק יש דגל ישראל והוא מיועד ל״חגיגות יום העצמאות״, אמרה לי ״יום העצמאות שמח״ בחגיגיות. הפטרתי משהו כמו ״גם כן שמח״ והלכתי למעבר של השוקולדים והחטיפים. 

לקח לי המון שנים להבין את ההבדל בין בדידות ולבד. אני אוהב את הלבד בגלל שלמזלי אני לא בודד. הכרתי פעם מישהו שלא היה מסוגל לאכול לבד. ריחמתי עליו ממש עד שהפסקתי לרחם והתחלתי לשנוא. ואחר כך כבר לא חשבתי עליו ואז הוא נעלם, ואני חושב שאני זוכר את השם הפרטי שלו אבל לא לגמרי בטוח. 

יום אחד אפסיק להתאמץ. 

אתה קורא. קודם כל אתה קורא. לא את הכל, כי אתה עדיין לא מרגיש שאתה יכול להתחייב ואתה גם לא רוצה להיתפס כסטוקר מקריפ. אתה גם קמצן נורא בלייקים, כאילו שאתה אוגר את הלבבות הקטנים האלה ומישהו שם לב אם תתן אחד או מאה תשעים וחמש. אבל אתה יודע וזה גם משהו. ואולי המשהו. 

אז אתה קורא. קודם את הפרופיל. ואז את הפוסט האחרון ואתה חושב עליו ובזמן שאתה חושב עליו אתה הולך אחורה, בארכיון (איזה דימוי זה - לשוטט בארכיון של מישהו אחר), בוחר כותרת שנראית לך מעניינת ומוצא שם יופי. אולי אתה אפילו מגיב. 

ואז אתה חוזר להווה וקורא שוב, הפעם בעיון. וזה עושה לך לחשוב. ואתה מחייך כשזה עושה לך לכתוב. ואתה תוהה איך זה יהיה לערוך אחרי כל כך הרבה זמן. אבל העניין הוא לא לעשות את הדבר אלא לרצות לעשות את הדבר. לרצות לעשות את הדבר. 

השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל
הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב
או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל
זה קורה במעשים שלהם

אני חושב המון על הכאב בבדסמ. הסטירה, משיכת השיער, סיבוב הפטמה. אני מעבד את העניין הזה, של האלימות. אם אתן ללקוחה המעצבנת שלי סטירה לפנים באמצע פגישה כשרק שנינו במשרד ככל הנראה חלק מאוד גדול מהחיים שלי ייגמר. 

אבל אם הייתי פוגש אותה בכלוב, והיינו זורמים אחרי ההתפדחות הראשונה... הסטירה הייתה יכולה להיות דווקא התחלה טובה. 

הפכתי המון בעניין הזה בהתחלה שלי פה, בניק הקודם. הייתי פוגש המון בחורות והייתי תוהה על פשרו של הרגע, עבורן, שבו הסטירה משנה את המשמעות שלה. זה הרי יכול לקרות תוך כדי דקות, הפער שמתפתח בין שתי הפעולות הזהות לכאורה. 

האלימות מושכת דוחה ואותי. מושכת דוחה, מושכת דוחה. אין מנוחה. 

אני לא מצליח לעשות את הדבר שצריך לעשות. ללכת להפגין, לצעוק ולהתרעם, להביע מחאה ולשלוח אנשים להתפטר ולהתבייש. אני מרגיש כאילו אין טעם לדבר הזה. אני לא יודע איך לאכול אנשים שאין בהם שום אחריות עצמית על הסיטואציה, שלא מבינים משהו בסיסי במהות האנושית. 

הדבר הזה ממלא אותי כל כך, שקשה לי. החוסר עצום. לאין יש נפח שהולך וגדל בכל יום שעובר, וקשה לי מאוד להיות במצב רציף של הכלה של הדבר הזה, של הכלום. 

אני מנסה להסיח את הדעת של עצמי - ראיתי פורנו שאהבתי(https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5ae73dc93a794) והתמסרתי לכמה דקות למשהו אחר. האצבעות שהוא מכניס לה לפה, הסטירות, זה שהוא חונק אותה עם הזין אבל בצורה שלא ראיתי קודם. 

וכמו ששר עמיר לב "ואז זה יעבור", זה באמת עבר. והכלום חזר שוב. הניסיון העקר לשנות את הלך המחשבה שלי, עם עבודה או זכרונות או אוכל או, כמובן, המון וויד, 

אבל זו חפירה חסרת פואנטה, כמו חצי השנה האחרונה. מבקשים ממני להתקדם, אבל לא באמת משתנה כלום. והעצב אין לו סוף. 

היא גרה עם אמא שלה באיזה חור, ילדה חמודה שכל כך רוצה שיחנקו אותה.

גם אני בדיעבד הייתי ילד, אבל קצת יותר גדול. היינו מתעסקים באוטו שלי, ליד הבית ספר הישן שלה או באיזה יער. היא ידעה למצוץ כל כך טוב, והיה לה קול חמוד כזה. אף פעם לא הזדיינו, אף פעם לא ראיתי את הזין שלי נכנס לתוכה. אצבעות, לשון. אבל לא הזין.

בכלוב היא לעתים רחוקות. אבל אולי היא גם תמיד שם. 

היא עדיין ילדה חמודה, אני מתאר לעצמי. בוודאי הרבה יותר חכמה. אבל האם היא עדיין רוצה שיחנקו אותה? 

הייתה לה עין אחת פוזלת. אני חושב על אנשים שלא משנה מה הם יעשו, כמה מוכשרים ומשתדלים ועושים טוב בעולם (והיא עשתה ועושה טוב בעולם), כשישאלו מישהו עליה - יגידו את השם, בצד השני יהיה רגע של תמיהה, ואז יהיה הרגע של "נו, עם העין הפוזלת". 

כשזיינתי לה את הפה הפזילה דווקא עבדה. אבל אחרי שהקיאה לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים. מאוד מוכשרת, עושה טוב בעולם. רק טיפה יותר מדי שיניים.