***

בשל הזמן להניח לסערה, לשחרר את מוסרותיה, לפתוח לה פתח לחלוף לדרכה. 
דרכך היא בערה וכילתה נשמת חיים, באפך נשבה, ניסרה צרימותיה. עת להרפות ולאפשר לה לעוף לדרכה כי רבה מלאכתה בזעזוע עוועים של תנועה לפעולה. 
עצם היותה נבחרת נחתמת, משלחת אברה וזעם, משחררת אדם מכלא נפשו.
עוצמת נגיעותיה כמיכוות אש, כדלק בוער בשדה קרב ומגור.
ועת תחלוף תדיר מזעמו של ההמון ומשלוותו של קרחון. 
אני חשה את התנודות העדינות של מגע חי וצומח, את התנועה הבלתי פוסקת שבין המימדים ובין המציאויות.
אני נוכחת יותר או פחות, אך תמיד
נמצאת וחווה, מחוללת את התנועה ונחה בתוכה.

כבר לילה

הרפי

הניחי לראשך לצנוח

לכתפייך להתפוגג, 

כנפי מלאך צומחות

לאט

אבל בכאב.

רשתות קורי התכלת

נוגהות טיפות של טל,

וקול מבע נינוח

מרעיד מיתר מעל.

שקט 

משתרר

עמוק 

בפנים.  

לא משנה כמה סובבתי אותו, לכאן ואז לצד השני, לחצתי חלש, לחצתי חזק, הרמתי קצת ואז יותר גבוה, לא משנה מה עשיתי וכמה קיללתי והתפללתי, הוא סירב, להיפתח.

*

*

*

*

*

*

הפקק של הסבון הנוזלי 😝

בספירה שנערכה לאחרונה התברר שרק 3 פריטים שרדו בשמורת גמלא לעומת מאות נשרים שחיו בשמורה לפני כמה שנים.

דררות ומיינות, עופות שיובאו באופן לא חוקי לארץ, התרבו בקצב מסחרר ודחקו באלימות ציפורי שיר קטנות ממקומות החיים שלהם. יותר ויותר קשה עכשיו לפגוש צופית או פשוש, שלא לדבר על חוחית שנעלמה לגמרי.

עולם החי משתנה, אנחנו משתנים. אפשר לקבל ואפשר להילחם, השורה התחתונה נשארת אותה אחת, מה שהיה, היה.

אומרים שנזילות של מים בבית קשורות לרגש. רגשות זורמים בתנועה מעגלית או גלית, נעים מכאן לשם, לא צפויים בעוצמתם ובכמות האנרגיה שהם מייצרים, חשמל עוצמתי או זרימה איטית, רגועה וממסטלת. כשמשהו נוזל בבית, ברז, שירותים, מקלחת, כדאי לבדוק מה השתנה רגשית ולאן בדיוק זה מכוון. ובכל מקרה לא כדאי להתמהמה, מה שנוזל יטופל בהקדם, מעשית ורגשית.

לכי הסתכלי על ירח-תינוק מכוסה בשמיכה של עננים,

האם את מרגישה את הרוח הקרירה ממערב,

ואת ההבטחה שמעבר להר?

ליחפנית של דרישות

הם מספיקים לגמרי.

לגוף שלי יש החלטות משלו והן לאו דווקא מבוססות על מחשבה מודעת. כשהגוף שלי הודיע לי נחרצות שהוא לא מעוניין יותר בקפה, אמרתי בסדר, בלי קפה, והתרגלתי. כשהוא אמר no more וודקה, הסכמתי. וודקה זה זבל (אפילו שאי שם לפני דורות רבים המשפחה ייצרה וודקה), בסדר, בלי וודקה. מזל שאמר וודקה ולא ויסקי. ויסקי זה must. רוצה ברוקולי? קבל. אוכמניות? טוב.

עכשיו הוא הכריז על גזירה חדשה: מפחיתים פחמימות! כלומר בשאיפה בלי בכלל! אני? חובבת הכריכים המושקעים והבורקסים? זאת שמעדיפה מאפה מלוח על פני מלפפון? ברור. ובכן, מתנגד המוח: זה לא יעבוד! ובמקביל מסתחרר בדואליות כי הוא מפנה אותי למתכונים ומגלה סקרנות ואז הוא מצווה על העמסת דג וחזה עוף בסופר, והאצבעות כבר מניחות בסיר המון ירקות ומקשטות בפילה דג, זה אפילו יוצא טעים (אני לא כזאת בשלנית :)), והכייף הפנימי מורגש מיד. אמרתי לך, קורץ הגוף בחוצפתו. לך תבין.

השבוע למדתי שהשאלות צפות כל הזמן למרומי התודעה,

לכולן יש תשובות, אך לא תמיד בשל הזמן לקבלן.

שתחושת הדממה יכולה להיות מאוד עוצמתית.

הסו! החרישו! היו בדממה!

ובפרשנות שלי – טרם הגיע המועד.

שלמילים "ידיד" ו"אויב" יכולות להיות פרשנויות שונות,

ושבעזרת האל, האות י' במילה "אויב" הופכת ל"אוהב".

שאפשר להרפות את האחיזה בגבולות,

כי משמעות הגבול הופנמה,

והחיצוני מיותר.

שניסים מתרחשים בחודש ניסן.

הלוואי.

(בעקבות הפוסט הקודם)

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשילוב שבין בניין מועמד לשיפוץ לבין ההיסטוריה המצולמת, הייתה בעיר לובלין שבמזרח פולין. העיר שבשוליה נבנה מחנה ההשמדה מיידנק הארור.

בתמונות שבחלונות מוצגים חיי היהודים שחיו כאן כאשר השכונה הפכה לגטו. ביקרתי בעיר לפני 10 שנים ולא ראיתי כיצד התקדם השיפוץ.

בתים ישנים, איזור מוזנח

אלפי שנים פוסע כובש אכזר, רומסות רגליו בנייה ויצירה.
בשם אדמה נטבחים, בשם קבר קדוש.
על מזבח המילים מועלה קורבן יומי של עוולה ודם.
בשם הספר הנצחי, בשם אללה, בשם הצלב.
שנות חורבן על גבי שנות חורבן.
וניצוץ התקווה כה קלוש ועומם, מתאמץ להאיר להולכים, לאדם. 

המבנה בתמונה עומד בפני שיפוץ. הוא נמצא בעיירה קטנה בצפון ספרד, התמונה שחוברה לחלון מנסה להמחיש את החיים שהיו פעם במבנה הזה.