המושבניק

בזמן האחרון יש יותר ויותר רעשים

מבחוץ

מבפנים

רעשים שמסנוורים

שעושים בלאגן

רעש שהורג אותך

אתה לא מצליח לחשוב

לא מצליח להתרכז

המחשבות שלך רצות

כמו סרט על מהירות של ×100

כמו על ספידים

ממחשבה למחשבה

מה לעשות קודם

מה קודם לחשוב

יותר מדיי

יותר מדי דברים

יותר מדי תחושה

צריך שנייה איפוס

שקטטטטטט

ואז...

את באת

לא ציפיתי

לא הרגשתי

אבל פתאום

בשקט בשקט

בלי לחפש משהו מסוים

הגעתי אלייך

והעולם פתאום נעצר

פאק אני מצליח לחשוב

פאק איזה שקט

ופתאום אין עולם

יש את הכאן ועכשיו

יש אותך

ואותי

ברגע הזה

העולם בחוץ שיישרף

כי עכשיו יש שקט

עכשיו קיים רק הרגע הקטנטן הזה

שאפילו המחוגים בשעון לא מסתובבים

כי הם מבינים שאיתך

הזמן עצר מלכת

זוגיות? לא זוגיות?

פרטנרית? לא פרטנרית?

הגדרות? לא הגדרות?

אני יודע נטו

שכשאני איתך

אני מסוגל לחשוב פתאום

וזה מה שחשוב

וזה מה שמשנה 

ארוחת שישי עם המשפחה

מגיעים לקינוח

האחיינים הקטנים רוצים גלידה

והם אוכלים ולא אוהבים פתאום

"אמא אני רוצה רק וניל"

"עוד פעם אתה?"

"זה ידוע שאתה אוהב רק וניל כמו כל המשפחה שלנו" 

"רק גלידת וניל כולנו רוצים" 

"וניל, וניל, וניל!!"

ואני מנסה לא להשפריץ את התה

מתפוצץ

ואף אחד לא מבין למה

כי כולם אוהבים רק וניל 😉

תקראו לי מזוכיסט שאוהב להתעלל בעצמי אבל האמת היא?

שיש משהו כל כך יפה במתמטיקה.

ולא, אני לא מדבר על המתמטיקה של בית ספר

- מתמטיקה היא שפת הייקום.

- זה חידות על חידות.

- זה דרכים יצירתיות שלא חשבת עליהן שמטרתן להגיע לאותה מטרה.

- זה משהו נורא מוגדר.

- עם כללי משחק ברורים, שאם תלך לפי החוקים, אין סיכוי שלא תצליח.

- זה ביטחון.

- זה נפילת האסימון.

בעולם משוגע

שכל היום משתנה,

בעולם פסיכי

שאין בו שחור או לבן

אלא יש בו צבעים על צבעים,

בעולם הזה,

המתמטיקה נותנת וודאות

ביטחון

מקום בטוח

בית

יש בזה משהו יפה,

משהו מרומם,

להצליח לפתור משהו שישבת עליו שעות,

להבין פתאום,

ככה, בבום

ולהבין שיופי

יופי זה לא רק חיצוני

אלא הוא יכול להתבטא בצורת חשיבה ודרכים שונות לפתרון

כל אחד מחפש את העוגן

הפינה שלו

בימים האלה

שאין וודאות על כלום

יש מקום שבו הוודאות תמיד קיימת

והיא סובבת סביבנו

בכל דקה, שנייה,

בכל מקום וצורה

וזו המתמטיקה.

"מילים יפות ללא כיסוי"

"אתה רק פקה פקה"

"מילים לחוד, מעשים לחוד"

"אתה סתם מדבר גבוה גבוה"

"איסתרא בלגינא קיש קיש קריא"

"מילים באוויר"

תקשיבו למשפטים האלה

כל האפסים שיושבים גבוה שם

שר הב(לי)טחון

הרמט-חרטא

שפוט הממשלה

סליחה

(עאלק) ראש ממשלה

איפה עובר הגבול

בין לתת מקום לפחד

לבין לתת לפחד להשתלט עלייך?

איפה עובר הגבול

בין הרציונל

לבין מה שלא הגיוני?

איפה עובר הגבול

בין המציאות

לבין הדמיון?

איפה עובר הגבול

בין זרימה

לבין שיבוש החיים?

איפה עובר הגבול

בין מה שנוח

לבין התמודדות בזמן שכזה?

איפה עובר הגבול

בין מציאות

לבין חלום?

איפה עובר הגבול

בין פחד אמיתי

לבין אדישות?

איפה עובר הגבול

שאתה מנסה להסביר את עצמך?

איפה עובר הגבול

בין ישראל

לבין לבנון?

"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"

המשפט הזה נכתב אי שם לפני 75 שנה

בטקסט לא מוכר כל כך בשם

"מגילת העצמאות"

והנה

75 שנים אחרי

יש שוויון?

עזבו את המתחים, של ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים, פריפריה, מרכז, ערבים, יהודים

זה כבר בנוהל.. ברגיל...

אבל

ביטחון? חירות?

חיים!!!

למה אחרי כטבמ אחד בתל אביב

ואני חוזר ומדגיש

פאקינג כתבמ אחד!

מפוצצים את תימן

אבל

10 חודשים של מלחמה בצפון

10 חודשים של זריקת זין

וכלום

כטבמים על בסיס יומי

אזעקות אינסוף

טילים על טילים

הרוגים, פצועים

חיילים

אזרחים

ועכשיו???

אחרי הטבח במגד'ל שמס

כלום!!

שקט

למה לבנון לא בוערת???

אי אפשר כבר

עד מתי חוסר השוויון הזה?

ולמה?

למה למען השם הזילות של הצפון??

או במילים אחרות

צריך לומר

דין הצפון כדין תל אביב!!!

מרגיש לי שהחיים זה מערבולת

דלתות מסתובבות

הכל בבלאגן

אי סדר

אי של יציבות (שהיה נוראי)

נגמר

ועכשיו יש לי אי יציבות

עסוק במלא דברים ובו בזמן בכלום

מה לעשות?

איך מתקדמים?

איך מסדרים ומתאפסים?

השקט הפנימי מופר ובמקומו

יש כל כך הרבה מחשבות

שלא נותנות מנוח

צריך לסגור דלת אחת

כדי להתקדם לדלת הבאה

אבל מה קודם?

החיים הם מערבולת

דלתות מסתובבות

ואתה צריך לדעת איך להיכנס

ולהתאפס בתוכם

פאקינג שיט

איזו שנה

אחת הפסיכיות שהיו לי

אשכרה התחיל בקטע שהתגברתי על פחד קהל

והתחלתי לשיר

יצרתי קהילה משלי בעיר הגדולה

ואז חתונה קרובה ואחיין

הלכתי אחרי החלום

עשיתי מה שאני אוהב

וגיליתי שזה זוועה

התנפצות החלום...

ואז פתאום

בום מלחמה

ואז פתאום

חופש

שחרור

הכרתי את העולם המדהים הבדסמי

חוויות שבחיים לא חשבתי שאעבור

דברים שלא חשבתי שאני מסוגל או אוהב

דברים שכל השנים נשארו בגדר פנטזיה

פתאום קרו "על הנייר"

והכי כיף

שאני יודע

שזו רק ההתחלה

מחכה לחוויות

להתפתחות

לצמיחה ולאתגרים של שנה הבאה

זה הולך להיות פאןןן

את לא מאכזבת

תמיד פה

ברגעים טובים

טובים פחות

בתקופות של היי

ושל דרופ

את משאירה חותם

את משאירה סימן

את נושכת

מפנקת

משחררת

שאני איתך

אני רק איתך

עושים פאן

נהנים מכל שנייה שלנו יחד

משלימים אחד את השנייה

את מעבירה בי רטט

ואני אוהב להרגיש את הרטט שאני מעביר בך

בתקופה ההתחלתית של המלחמה

היית שם

פינקת כל יום

לא עזבת לרגע

אני עזבתי קצת

טוב... לפעמים צריך מרחק כדי להתגעגע

והתגעגעתי

הרגשתי שאני טובע שוב

אפילו לקצת

וישר באתי אלייך

חיבקתי אותך

ושאבתי אותך אל זרועותיי

ואת התמסרת

כמו תמיד

כמו הפעם הראשונה שנגעתי בך

שהרגשתי אותך

בסופו של דבר

אין משהו יותר טוב

משאני פורט עלייך

משאיר את חותמי עלייך

אין עלייך

על הגיטרה שלי

אי שם לפני 100 ומשהו שנים

רחל הייתה שם

כתבה על הכינרת שלה

על היופי

על התום

חשבתי עלייך

נכנסת כרוח סערה

וככה יצאת

האם את

האם את הכינרת שלי?

ההיית או חלמתי חלום?

האם לא התאמצתי איתך?

לא רציתי לקום ולהנות מהעבודה

של לבנות משהו

משהו של שנינו?

האם היית רק חלום?

שלא שקעתי במיימך

בחום גופך?

בשפתייך?

האם היית שם?

האם היית הכינרת

ואולי,

לא היו הדברים מעולם

ואולי,

מעולם לא השכמתי

עם שחר לגן

לעבדו בזיעת אפי מעולם,

בימים ארוכים

בימים ארוכים ויוקדים של קציר

במרומי עגלה עמוסת אלומות

לא נתתי קולי בשיר

מעולם לא טהרתי

בתכלת שוקטה

ובתום של כינרת שלי

הוי כינרת שלי

ההיית או חלמתי חלום?

של כינרת שלי

הוי כינרת שלי

ההיית או חלמתי חלום?

ואולי,

לא היו הדברים מעולם

ואולי,

מעולם לא השכמתי

עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפי

מעולם,

בימים ארוכים

בימים ארוכים ויוקדים של קציר

במרומי עגלה עמוסת אלומות

לא נתתי קולי בשיר

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום

של כינרת שלי

הוי כינרת שלי

ההיית או חלמתי חלום?

של כינרת שלי

הוי כינרת שלי

ההיית או חלמתי חלום?