מרתון על רגליים שבורות

לא יודעת אם אני צריכה לכתוב את זה עדיין או כבר לא... אבל אכתוב בכל זאת כי זה חשוב לי. 

עשיתי טעות. המון טעויות באמת. כרגיל. בעצם התנהגתי כרגיל אבל במקרה הזה ספיציפי זה היה טעות אחת גלובלית שממנה נשפכו כל הטעויות הבאות. 

אני אישה אנוסה בילדות. הסיפור לא נעים והכי מגעיל בזה שאני עכשיו זוכרת את המעשה ממש טוב, כאולו הכל קרה אתמול. כי לפני כמה שבועות קיבלתי מתנה מהיקום - הפלאשבק במלואו מהתחלה ואד הסוף כולל כל החושים, מחשבות, פחדים, כאבים, רגשות, בילבולים של ילדה בת 9 וכל הרעשים, קולות, מילים, תגובות, השפלות והכל שהיה מסביב. ממש כמו שקורה בסרטים ותמיד חשבתי שככה לא קורה באמת. חשבתי... כן... 

והתברר שהבחורים הלא נחמדים שעשו את כל זה אנסו לי בעיקר לא את הגוף. האונס הגורלי קרה במוח, בשכל ובנשמה. כי הגוף נשאר שלם ולא פגום, כך שההורים לא שמו לב ולא ראו שקרה משהו. ואני לא סיפרתי לאף אחד. כי גם לא ידעתי איך. וגם חשבתי שזה לא חשוב. חשבתי... כן...

ולא פלא שאני לא בוטחת באנשים. ומסתירה את עצמי האמיתית. ויש לי אין סוף מסיכות. אני בודקת אנשים עם חידות ובחינות ומבחנים ושמה מלקודות. שוב ושוב. ואפילו כשמשתדלת לא לעשות את זה, לא מספיקה לפנות את כל המחסומים מהדרך כי אפילו אני לא זוכרת את כולם. וכשבהתחלה אמרת לי "אני לא מסכים לשמוע ממך שקר. את אומרת רק את האמת" - בקלות הסכמתי. חשבתי: כי אף אחד לא הוסיף "את כל האמת", חשבתי: כי תמיד אפשר לשחק עם משמעות של מילים, חשבתי: כי זהירות לא תזיק, חשבתי: כי מה כל כך מסובך אתה יכול לשאול...  חשבתי... כן...

והתחלת לשאול. 

ומהתחלה היית כל כך נכון ואמיתי בעצמך. לא שיקר אפילו בדברים ש"השולט האמיתי לא יגיד לעולם". והצלחת לעבור כל המחסומים ומלקודות שלי בקלות נוראית, גם אלה שהתחלתי להוסיף מרוב הפחד... כי פחדתי. כי אף פעם לא נפגשתי מישהו שהיה מוכן להיות כל כך אמיתי. אולי בעולם שלך זה ככה, אבל אני גם רציתי את  זה עם כל המהות שלי וגם באותה רמה וחוזקה פחדתי מזה. וכשה שאלת שאלות על מיניות שלי שתמיד, אחרי מאונס הזה, היתה מאוד בעיתית ונדחת ובקושה קיימה בכלל, הסתבכתי. התביישתי מהאמת כי ככה התרגלתי לחיות כל החיים שלי, בבושה ענקים, זוועה, גועל ודחיה. רציתי להיות ילדה טובה בעינך כי ככה התרגלתי כי ככה דרשו ממני תמיד (אף פעם לא הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי) אבל לא ידעתי מי זאת ילדה טובה בשבילך. ודרשת ממני אמת. וחשבתי להגיד את האמת. ואמרתי. ועוד. ועוד. והמשחת לשאול. וחשבתי שאוכל לענות. חשבתי... כן...

אבל היה חלק שלא יכולתי לספר אפילו לעצמי. להלביש במילים. כל כך שנאתי את עצמי שעשיתי את זה. וידעתי שבשבילך זה יהיה כלום. אפילו בסדר גמור. אולי תאהוב לשמוע. אבל אני לא יכולתי. וניסיתי המון פעמים להגיד לך שלא אמרתי את הכל. וחשבתי איך להתחיל את השיחה, אני אגיד ככה, אתה תגיב ככה, אני אמשיך ככה... וחשבתי שוב ושוב וכל פעם התקדמתי עוד קצת בסיפור הכואב רק בשבילי. וחשבתי שהנה, מצאתי מילים וכבר יכולה... חשבתי... כן...

אבל כשהייתי מוכנה לספר, כבר הגעתי כנראה לגבול הסבלנות האין סופית שלך, אפילו שלך... וקיבלת את זה לא כחלק מהאמת שלא סיפרתי, אך כשקר. ששיקרתי אז. והזכרת כל פעמים אחרים שמבחינתך שיקרתי. וכשאני חשבתי שלא משקרת כי ראיתי את מצב המקרים בזווית אחרת. כי אני לא אמיצה כמוך. אני לא ישירה כמוך. אני לא אמיתית כמוך. אני רק חשבתי שאני כזאת. רק חשבתי... כן...

אני בת כמעט 48 ש39 מהם גרה בשקר, פחד, מחבוא, חושך. וקודם כל - משקרת לעצמי ובורחת מעצמי. ואתה... רצית לראות אותי אמיתית, אמיצה, משוחררת. האמנת בי, לי... 

ואני שיקרתי

כי חשבתי שכן... 

ואני מצטארת. מתנצלת. מבקשת סליחה. לא מאמינה שזה יעזור אבל בכל זאת עדיין חשוב לי. אולי בכל זאת תקרא את המגילה הזאת (ככה אתה קורא להודעות שלי כשאני כותבת הרבה כשמספיק שתי מילים, נכון?). אני לא יודעת מה להוסיף. מה אתה רוצה לקרוא שאתה לא קראת כבר? שעצוב לי? שאין כאב פיזי בעולם שאפשר להשוות לכאב שאני מרגישה עכשיו מפני שפגעתי בבנאדם שהוא כל כך חשוב ויקר לי? 

שאני מרגישה כחזירה שפוית תודה שנתת לה כל כך הרבה ועזרת והשקעת בה ואני  התנהגתי כך שאפילו חבל על החזירה, החיה הנחמדה לא עושה שום דבר רע בחיים שלה...

לא יודעת אם תקרא את זה...

לא יודעת אם כתבתי את מה שרצית שאכתוב...

האמת? לא אכפת לי. אתה תחליט. אני מקבלת את ההחלטה שלך. אתה יודע שבשבילי אתה מושלם ואמיתי ונכון. וככה יהיה לתמיד וזה לא תלוי בכלום. 

מדממת על כל פעם שפגעתי בך ואם תוכל מתישהו, בבקשה, סלח לי...