תמיד רציתי לרקום. אבל הטכניקות הסטנדרטיות אף פעם לא ספקו אותי. למדתי את הכל. באמת. אני לא יכולה להגיד שבכולם הגעתי לרמת המומחיות האלוקית. אבל אני יודעת לרקום בכל הטכניקות האירופאיות הבסיסיות.
בעצם, עכשיו אני מבינה, למה זה היה כמו שהיה.
בדיוק כמו שבחושים ורגשות. אני חשה ומרגישה הרבה יותר חזק והרבה יותר מ"אנשים רגילים". מה"כולם" האלה ש"להם היה מספיק" שעליהם המורים והמבוגרים האחרים היו כל הזמן אומרים לי:
"אבל לכולם זה מספיק! למה שאת צריכה עוד? תיראי איזה יופי כולם עושים, למה שאת רוצה משהו אחר? למה את לא כמו כולם? לא כמו אנשים רגילים?"
כי אני צריכה יותר. הרבה הרבה יותר. ומוזר. ולא רגיל. וככה שאף אחד עוד לא...
כמו במיניות...
כך גם ביצירה...
כי אין אחת בלי השניה.
אז אחרי שפתחתי את המיניות שלי ,נפתחה היצירתיות. סוף סוף אני רוקמת. עוד לא מצאתי את הדרך "ה-שלי". אבל מתקרבת. מחפשת. וכל הצלחה הקטנה ממלאה אותי בשמחה ענקית.
