מרתון על רגליים שבורות

בין לבין...

בין מחלה של הבת 15 על הרקע של חודש של החמרת דיכאון חמור

*דלקת ריאות קשה עם אנטיביוטיקה שרופא נתנה רק אחרי שבוע ורק אחרי שהוצאתי ממנה את ההפניה לצילום כמעט בכוח כי היא לא האמינה לי כשאמרתי שאני שומעת שמשהו כבר התחיל ומתפזר (איך אמא יכולה לשמוע בלי סטטוסקופ כשהרופא לא שומעת כלום?!). וגם עם הינגלציות כמה פעמים ביום נגד קשיי נשימה חמורים ושיעול שהתחלתי בלי הוראות של הרופא. ושוב קיבלתי את היחס המיוחד הזה של זילזול כשביקשתי מרשם לתמיסה שתהי לי בבית לפעם הבאה (לפעם הבאה? ואת שוב תתחילי בלי להתייעץ? אולי את תעבדי במקומי?) //לא לענות, רק לחייך באלכסון, כמו שאת רואה בסדרות קוריאניות, גב כפוף, להוריד את הראש ולהניע מהר וקצר. העיקר - לא לענות, תסתמי ת'ג'ורה, כל עוד היא נותנת הפניות ומרשמים היא מעולה...//*

לבין מחלה של הבת ה17 

*וירוס "משהו כמו שפעת והאמת - לאיודעים מה זה בדיוק רק יותר מגעיל מהשפעת הרגילה, אז, מאמוש, תתקוננו" - ככה אמר הרופא שהזמנתי הביתה אחרי 4 ימים של חום שירד ועלה וירד ועלה יותר מהר מהתדירות שמאפשר לתת את התרופה. אז נתתי בסירוגין - נורופן ואקמול כל 3-4 שעות. והחום עלה עד 39.5-39.8 ופעמיים עלה מעל 40. ולא ירד מתחת ל37.5. אז הזמנתי רופא בשבת. הוא אמר שעוד כמה ימים זה יקח. ואמר לחזק את הגוף עם כל מיני צמחים ופרופוליס, וויטמין סי, ולתת סירופ להקלת השיעול ועוד כל מיני תוספות למערכת החיסון והקלת החום ושיעול ושיחרור - אבל אין תרופה לוירוסים, כידוע. וגהנום המשיך... עוד 3 ימים...*

ובין לבין, כדי לא להשתגע ולא ללכת לאיבוד בכל הבכי והתלוננות וטענות ושאלות סרק כמו "למה הכל תמיד קורה לי?!" ו"אמא נו כמה אפשר?!"... כדי להישאר מסוגלת להחליט ולקחת אחריות, לראות מה קורה, להבין אם יש שיפור או להפך, אם זאת שבירת המחלה או סתם עוד לילה קשה... 

כדי כל זה יהיה אפשרי - אני תופרת מחוך. עם עקשנות של עורף קשה, עם אכזריות של איבוד התקווה... אני ממשיכה וממשיכה. 

עושה המון טעויות.

תופרת לא ישר כי הידיים רועדות הודות לחוסר שינה ושינה לא סדירה מומשכת.

פורמת ופורמת ופורמת - שזה לוקח פי כמה זמן וגם פוגע בבד, לקחתי בד די עדין, הפישתן לשכבה העליונה. וגם מפני שהידיים לא יציבות, פורמת לא מספיק נקי וגוזרת מדי פעם גם חוטים של הבד... אצטרך כנראה כבר אחר כך לתפור על המחוך המוכן טלאים, טוב שאני אוהבת אותם וזה רק עושה לי נעים בלב. 

וגם עושה טעויות בחישוב של מיקום מסילות לעצמות. מפני שהמחוך שלי הוא ערבוב של שני מחוכים ואני לא כל כך מצאתי הסבר איך, על סמך מה מחשבים אותם, עשיתי הכל מראש, לא יודעת, "אינטואיטיבי" 

ככה, כן. בדיוק. אז מציירת, מוחקת, שוב מציירת, תופרת, פורמת (ראה סעיף הקודם), מציירת שוב, מוחקת, מציירת, תופרת, מבלבלת בין הקווים כי  מהבד אי אפשר למחוק עד הסוף. וגם כל זה הוגס לעט לעט את הבד. ואני רואה את זה. מרגישה. איך הבד זז והחוטים נמתחים בצורה מיותרת שוב ושוב. ואיך הצבע כבר לא כל כך מבריק (ואף אחד לא יראה את ההבדל, כמובן, רק אני). והמרקם של הבד... ההרגשה... המגע... ובא לי לזרוק. לבטל. לסרב. להגיד שקטונטי. גדול עליי. לקחת גזרה מוכנה של מחוך רגיל, פשוט, בלי כל השיגעון הזה. 

נו, באמת, מי צריך בכלל מחוך של מאה 18 היום? ולאן אלך בו? לאושר עד? לאסיפת ההורים? לפסיכיאטר?

טוב, אולי לפסיכיאטר דווקא רעיון טוב...

אבל גם לשם אני יוצאת פעם ב... ורוב החיי יושבת בבית ומפחדת לצאת. מפני שבחוץ יש אנשים... 

אז בשביל מה אני תופרת אותו, בעצם? 

ככה דיברתי עם עצמי 24/7 כל השבועות האלה...

שאלתי ולא היה לי מה לענות. אז רק הכנסתי את הראש עוד יותר עמוך לתוך העורף הקשה ותופרת. 

בא לי לא לסיים. בא לי לזרוק. אני באמת כבר מתה עליו וממנו. אבל סיימתי חלק השלישי והתחלתי את הרביעי - אותו חלק כמו השלישי רק מהצד השני... 

אין לי מושג, מתי אסיים. 

נ.ב. נראה לי שאצטרך לנסוע לקנות עוד גליל של רגילין...

נ.ב.2. גם נראה לי שהרגילין שיש לי יותר מדי רך ועדין... אז יש לי חשש נוראי שאצטרך אחר כך אחליף את כל העצמות ליותר קשוחים... ואז הכל יהפוך לסיפור שאינו נגמר...