לפעמים מדי פעם קורה שבדרך כלל כרגיל ונהוג תמיד באופן טוטאלי אצלי
אני לא רוצה להיות אני
הייתי מעדיפה להיות כל דמות אחרת רק לא אני
כל כך התעייפתי
כל כך התאכזבתי....
אם רק הייתי יודעת משהו אחד, רק אחד מכל החרא שעברתי בילדות שלי...
אם המוח שלי השומר אמונים ונפשי לדעתו לא היה סוגר את כל הזכרונות שלי בכיסוי עופרת, מין סרקופג כזה, כמו בצ'רנוביל...
מספיק היה רק אחד, וכבר הייתי בונה את החיים שלי בצורה אחרת לגמרי.
לא הייתי לפחות מעמיסה את עצמי כל כך. הייתי מבינה שאני רק חתיכות לא דבוקות. ולחץ לא נכון עלול לפרק אותי. וזה שהחזקתי מעמד תוך זמן כל כך ארוך, זה לא אומר כלום, לא היסג. יש לפניי עדיין חיים די ארוכים, אך אני כבר השתמשתי בכל הכוחות הפנימיים שלי. ממש עד הסוף. אפילו ליקקתי את הצלחת והמזלג והמפה שעליה עמדה הצלחת.
כשעבדתי במרכז יום לקשיש, דיברתי הרבה עם זקנים. הייתה שם אישה אחד, אהבתי אותה ממש. אז היא סיפרה לי פעם שהיא לא שרוצה למות או לא רוצה לחיות. רק מוזר לה שהיא עדיין כאן. אילו, לפי כל מה שהיא מרגישה, היא כבר ריקה, אין לה מה לתת או לקבל. היא לא מבינה את המטרה או סיבה. ו לא מעניין לה. פשוט כל פעם שהיא מתעוררת מרגישה סוג של יאוש ואכזבה מהירים וקלים.
אז גם לי משהו כזה.
רק אני רק בת 48.
ואין לי תכנית לזרז כלום.
ויש עליי חובות, לצערי.
יש עליי הילדים...
רק אין לי שום יכולות וכוחות פנימיות ונפשיות לזה...
ואני מבינה את הכל... רק שאין לי כוחות ותקווה /אמינה.
