נושא לא פשוט לרוב האנשים.
גם נשלטים.
גם נשלטות.
גם במילים.
גם בפעולה.
לא מובן מעליו מה בדיוק נחשב כהשפלה כי זה מאוד אינדיבידואלי, אישי, פרטי, אינטימי וגם ותלוי בהמון ערכים משתנים בלתי צפויים שקשורים לטריגרים וכולי וכולי...
ובכל זאת - זה כל כך מגרה ומדליק ומקרב ואין על השפלות...
הנושא ענק. אני רוצהלכתוב על השפלות מילוליות.
***הערת שוליים***
וכמובן, זה אך ורק - המחשבות שלי, לא יותר מזה. למרות שאני כותבת בסגנון די אולטימטיבי - זה רק לדעתי הקטן ולא חשוב בכלל.
***סוף הערת שוליים***
אנחנו מאוד פוחדים משני דברים:
להיות כמו כולם
להיות לא כמו כולם.
חוויתי את זה בענק כשעבדתי עם בגדים, עיצבתי, תפרתי ומכרתי את הבגדים לנשים. היה לי ברנד קטנצ'יק, קטנטונצ'יק, ברנדונצ'יק כזה בייתי.
בבחירת הבגד כל אישה חיפשה את זה: את האיזון שלה הספציפי בין להיות לא כמו כולם לבין לא להיות אחרת. ואני למדתי את השפה המיוחדת לתקשר איתה כדי לעזור.
סיפרתי על זה בתור הקדמה ורקע כי עניין ההשפלות בא מאותו שורש.
מהלידה אנחנו מרגישים ששופטים אותנו. תקראו לזה איך שבא לכם, אבל תכלס זה ככה: "יש לו אף של סבא, יש לה עיניים יפות, האף לא כל כך, חבל שאין לו שפתיים שלך, בגיל שלו אתה כבר ידעת לקרוא, היא התחילה ללכת חודש לפנייך, האח שלו יותר גבוה ממנו לפי הגיל, חשבתי שהיא יותר מוכשרת, נו טוב נקווה שהיא תעבור את זה..." מה כל האמירות האלה של קרובי המשפחה המתכוונים רק לטוב ולsmall talk עצלני משפחתי אם לא אמירות שיפוטיות והשפלות?
אחר כך הם מתחילים להתנהג הכי מגעיל, מנסים לתקן. להסביר שלא התכוונו ולא חשבו ככה באמת ושאני בסדר ויפה וחכמה גם ככה ושהבטן הגדולה היא גם בסדר ושהחזה כזה הוא בסדר ויפה ושרגליים וגובה ופנים וגב והכל - ועוד כל מיני ...
שכבר לא חשוב ורק עושה יותר גרוע.
אז כאן נכנסות השפלות.
כי בעצם מה אני שומעת כשהגבר שאיתי,
שהוא:
שולט שלי,
מאוהב שלי,
אדון שלי,
אוויר שלי,
חיים שלי,
בוחר בי שוב ושוב בכל רגע ורגע מכל אחרות בעולם,
דרש אותי,
רצה וביקש ולקח וקיבל את השליטה עליי ממני,
שנתתי לו בטחון ואימון והוא עדיין לא קילקל כלום,
נהנה ממני, איתי, בכל רגע ורגע,
נהנה לענג אותי, לראות אותי נהנת איתו ובגללו,
אמיתי וכנה וישר וכל מילה שלו מדויקת ונכונה...
אז הוא אומר לי שאני
.......................................
וכל מילה חותכת אותי כסכין, מצ'טה, שיניים של תנין או אלף פירניות רעבות...
בעצם, אני עלולה למות. כאן ועכשיו. מבושה וסיוט. כי מיד אחרי שהוא אמר את זה, זאת אומרת שהוא ראה והבין שאני כזאת, הוא אמור לקום וללכת ממני בגועל. כי ככה עשו אחרים. כי מי מסוגל להישאר בקשר ולהנות כבלל מי מישהי כמוני...
אז הנה אני, על הרצפה, קפואה מפחד ובושה, רועדת עם עיניים סגורות, לא מעיזה לנשום אפילו. מחכה לשמוע איך הוא קם והולך...
מחכה...
מחכה...
מחכה...
וכלום לא קורה...
ואחר כך, כאן כל אחד מתנהג לפי טעמו, מתברר שאני כזאת, באמת, זאת המציאות. ועוד יותר, אני גם כזאת וכזאת וכזאת.
הוא לא מתכוון להגיד שזה בסדר או יפה אם זה לא ככה. ואם בשבילו זה בסדר ויפה אז הוא יגיד, אל תדעגי, ילדונת מטומטמת שכמוך, את שכחת שלכול אחד יש טעם שלו?
השולט שלך לא טיפש, הוא יודע מה זה יפה לפי הקריטריאונים התרבותיים או אמנותיים. מה זה "טעם טוב" מבחינת החברה.
אבל יש מה שנקרא "טעם שלי אישי".
ויש עוד משהו, ילדונת שלי מטומטמת. יש חיבור, קשר, שייכות. את שלי, ילדונת. חזירה, כלבה, סמרטוט, שפחה, זונה, חור. את שלי. את הכי מכוערת בכל העולם. יש לך בטן ענק וגרליים קצרות ועיניים קטנות. השיניים שלך צהובות ולא ישרות. את צוחקת כמו מכשפה בסרטים הכי מפחידים ומבשלת רעלים. אבל אני נהנה מכל רגע איתך. כי ככה זה. ואני לא אוכל ולא רוצה לחפש הסברים.
אני רק רוצה להנות ממך.
להנות איתך.
לעוף עלייך.
לירוק עלייך.
להצליף.
להגמיר.
לשתות.
להשטיק.
לענג.
לענות.
לשגע.
להשתגע.
למות.
לחיות.
להגיד לך עד כמה את גרועה.
עד כמה את מכוערת.
עד כמה את לא שווה כלום.
עד כמה את טנופת.
עד כמה את הכי נהדרת בכל העולם ועד כמה אני מאושר שאת איתי ואני איתך, ילדה שלי, אישה שלי, חיים שלי, אהבה שלי, נשמה שלי, בדיוק כמו שאת, באמת שלך כי אני רואה אותך אמיתית בלי שקרים מנומסים ומקבל ונהנה מכל מה שרואה ומשייך את כל זה כל רגע ורגע מחדש...
בעצם, זה מה שאני שומעת כשאני שומעת השפלות מאדון שלי.
אבל לשלב הזה צריכים להגיע והשפלות זה לא משהו שאני יכולה לקבל מיד ובקלות.
אשמח לדעות אחרות.