אנשים מתחילים להבין אותי פחות ופחות.
את מה שאני כותבת.
המילים הופכות ליותר ויותר אוצמתיות כנראה...
***
בקבוצה X כתבתי:
"הירוקים באים ומסתכלים עליינו כמו על הצהובים".
ומיד התחילו לצעוק עליי שאני פגעתי בכולם. שאם אני מרגישה כמו צהובה אז זה בעיה שלי. שאם בשבילי כל האחרים צהובים אז אולי אני בכלל צריכה לעזוב את המקום הזה כי כנראה אני לא שייכת.
אוקי...
***
אחר כך התכתבתי עם שולט אחד שהיה הוכיח לי שמקום שלי מתחת לתחת שלו והעיסוק שלי - ללקק את התחת שלו.
בעצם, אין לי שום התנגדות לרימינג כשזה חלק מעונג מיני לגבר שלי. ובגדול יש לי סוג של פטיש לתחת גברי...
אבל כשאומרים לי שזה המקום שלי...
המחשבה שלי - אמנותית. פשוטה וממש ישר למשמעות. תחת אז תחת: ריח, תולעים וחרא.
לא כל כך מגרה ופרספקטיבי.
לעומת זאת - ולהפתעה רבה - אני ממש ממש נהנת להיות "מתחת לרגליו" של השולט שלי וללקק את רגליו. למרות שגם לרליים, כידוע, יש ריח, ליכלוח ופטריה. אבל שם אני שמחה ושובבה.
אולי כי זה מקום של גורה?
ואני באמת הרבה פעמים מרגישה את עצמי גורה, דמות מאוד מדויקת, שמתארת אותי הרבה יותר טוב מכל דמות אנושית....
(בספרות הטריק כזה די בשימוש ומוצלח, בעיקר בקשר לנשים. אז באסקולה של הביקורת הספרותית הפמיניסטית קיבל שם רע. ואני דווקא אוהבת אותו.)
ובסך הכל - זה רק מילים...
הרי,אנחנו הורסים ערים ובונים ארמונים רק עם המילים.
לפעמים אני מזכירה לי, שאני המבוגר היחיד במשפחה שלי, מול כל העולם, ומאחורי 3 ילדים נכים. שהם כבר לא ילדים ולא מבוגרים. ומיד נופלת לבור של פחד סיוטי. ומיד שוכחת על זה, מסננת, דוחה - ושוב נושמת. למה? מה נשתנה? הרי המציות נשארת אותה מציאות! אני רק מחקתי את המילים!
