כשאני יורדת מולך על הברכיים, מורידה את הראש שלי, את המבט שלי. שמה את הידיים על הברכיים או מאחורי הגב ומתכופפת לקראתך. כשהנשימה שלי משתנה. שקט עוטף את השכל שלי, את הנפש שלי, את כולי מבפנים. כשאני אומרת לך "אדוני" -
אני מתחילה ליפול. ורק בך תלוי האם הנפילה הזאת תישאר כנפילה או היא תהפוך לתעופה.
אם אזכה ואתה תיקח את השליטה שאני עזבתי ושמתי ככה מולך מתחת לרגליים שלך - נעוף ביחד בריקוד שאתה תוביל ותבנה כאן ועכשיו, חד ויחיד, מדויק ונכון לשניינו.
ויש תנאים מסוימים, הידועים לכולם, אם רוצים שהריקוד יהיה מושלם:
השולט שולט,
הנשלטת נשלטת.
כביכול, הכל ברור ופשוט: אתה אומר, דורש, מצווה, צועק, נותן הוראה - ואני מבצא. מה יכול להיות יותר פשוט?
אבל יש פה פרדוקס הנשלטת...
קודם כל, כדי להעביר את השליטה אלייך, אני חייבת לרכוש את השליטה עצמה, לשלוט על עצמי. וכל עוד השליטה שלי יותר שלמה, כל עוד אני יודעת לשלוט בי ברמה יותר ויותר טובה, ככה אני יכולה להעביר לך שליטה יותר שלמה ומדויקת עליי.
דבר שני, כשאני מחליטה על העברת השליטה וקורה את מה שתיארתי בהתחלה, אתה מקבל שלט שמפעיל אותי מרחוק. בעצם, הטריק הוא שאתה שולט בשלט ששולט בי. שנמצא בנתיים בידיים שלך, בראש שלך, מחובר לראש שלי ולגוף שלי.
דבר שלישי. כל התהליך שמתחיל עכשיו - זה לכוון את החיבור, גלים, אותות, קליטה ושליחה...
זה תהליך הדדי. מאוד עדין, מאוד זהיר, מאוד אדוק. וכן, תמיד הדדי. אין ביניינו שוויון. כל אחד במקום שלו. אבל הדדיות זה לא שוויון. למרות שהרבה צעירים התחילו לבלבל ולערבב בין שני המושגים האלה.
רביעי. אתה השולט. אתה המוביל. יש לך אומץ ואוצמה שלך, חשק, כוח, דחף, רצון, סקרנות, צורך, רצון שלך מהטבע. וכשאתה מקבל ממני את השלט ואת הרשות להשתמש בו, את המוכנות שלי להיות שלך, בשבילך, איתך, לידך כששלט שלי בידך... אתה מקבל כוח-על. כל החושים שלך חדים פי אלף, כל היכולות ורגשות. אתה הופך להכי מגניב, הכי נהדר, הכי מטורף בכל היקום. לחד ויחיד...
כל עוד...
כל עוד...
כל עוד אתה יודע שאני שולטת בעצמי.
כל עוד אתה יודע שאתה יכול לסמוך במילת ביטחון שלי.
כל עוד אתה יודע שאני מספיק חזקה כדי לעצור אותך כשאתה תצטרך. כשאני ארגיש שמספיק לי. לנו.
כל עוד הנשלטת שלך שולטת בעצמה.
עד שאתה תלמד אותה עד כדי כך שמתישהו, אולי, אם נהיה בני מזל, אתה תרשה לה לשחרר את השליטה לגמרי לפעם אחת.
אבל זה עדיין תהליך ארוך ולא ברור אם נגיע לזה.
בינתיים, כל עוד אני מבטיחה לך שאשתמש במילת ביטחון גם כשאתה בשיא הטירוף שלך, אתה כל פעם מתמלא בכוח-על שלך לידי, עלידיי.
אז פרדוקס הנשלטת יוצא ככה (בינתיים, אשמך לדיוק):
ככל הנשלטת יותר טובה בשליטה על עצמה, כך השולט יותר משוחרר ובטוח בשליטה עלייה.
לכן, אני לא מאמינה בקשרים אמונוגמיים.
אני לא מאמינה בסשנים חד פעמיים עם אנשים שבקושי מכירים.
אני לא מאמינה לגברים שמדגישים את הצליל "זזזזזזזז" במילים מסוימות עם הנאה ילדותית לגמרי.
אני לא מאמינה לגברים שאומרים "את השליטה לוקחים", "מרחק לא מפריע", "מציצה זה לא זיון", "איך את רוצה לענג אותי", "איך את רוצה שאכאיב לך", "אני כבר יודע שאת כלבה טובה"...
ואתה..
אתה, שאהיה רק שלך ותהיה רק שלי...
שנוכל להיות ביחד בלי לבדוק את השעון...
שלא אצטרך לשטוק ולא לנשום כשאשתך מתקשרת...
שנוכל ללכת ברחוב, יד ביד. שנוכל לשבת בבית קפה בכל עיר ויישוב. ואוכל לחבק אותך, לנשק, לתפוס את הישבן שלך הכי מתוק בעולם. וגם אתה, אם בא לך, תוכל לתפוס את את השדיים שלי באמצע הרחוב ולאכול את השפתיים שלי שאתחנק אבל לא אוותר...
אולי אתה קיים.
אולי לא.
אני אחכה.
אני לא אוותר.
אני מחכה שאתה תבוא ותיקח אותי. גם אם אני כרגע לא לבד...
גם אם אתה כרגע לא לבד...
פשוט...
נצטרך להתפנות. גם אם אחרי הכרות. וכשנהיה פנויים אחד לשניה, אז יקרה את הדבר ההכי נכון שרק יכול לקרות בין שולט ונשלטת.
אני ארד על הברכיים, חשופה, פגיעה, עירומה מולך.
אוריד את הידיים, את המבט, את הראש שלי.
אתכופף לקראתך.
ואקרא לך "אדוני"...
