2024 לימד אותי הרבה דברים.
גם לטוב וגם לרע.
1. אז השיעור הראשון שלו היה: אין "לטוב" ואין "לרע". אין אפילו 50 גוונים של אפור לא בינייהם ולא במקומם. יש רק "ככה זה". והשאר כבר סנטימנטים שלי, פרוש שלי. מה שמחליט זה המוכנות שלי להישאר בצד הרגשי או להישאר בצד השכלי והיכולת והידע והחוכמה-הבינה-והדעת לחוש, איזה צד הוא הנכון לכל מקרה.
2. השיעור השני היה כשיצא שיר של BEATLES החדש. האחרון. הבנתי שהזמן באמת לא קיים. כי השיר היה באמת של Beatles, לא של פול ורינגו שהאחרים הצטרפו כמנגנים תומכים, חברים מעבר. לא. זה שיר שלהם ביחד, מLET IT BE והסוף. שלא קיים ככל שאני עכשיו יודעת. כי הזמן לא קיים. על זה כתוב בתורה. על זה מדווחת פיזיקה קוונטית. ועכשיו אני קיבלתי, סוף סוף, גם חוויה אמפירית... זמן הוא רק הגבלה של העולם הזה, תוצאה של כוח המשיכה ולא משהו עצמאי...
3. השיעור השלישי למדתי מחברה של בת שלי. הילדה הנהדרת הזאת, בת 18, בשנה הזאת עברה גהנום קטן פרטי מול כל המשפחה שלה לשם להתגייס לאן שהיא רצתה. המשפחה שלה, גם ההורים, גם דודים, גם דודות (לפחות חלק מהם עד כמה שזה ידוע לי), סבות וסבתות, וגם 3 האחים שלה - אנשי צבא כולל נכים וגם ברמה קשה... כולם קצינים. כולם לוחמים... וכשהיא, הילדה היחידה והקטנה במשפחה, החליטה להתגייס לקרבי, כולם התנגדו. הפעילו את כל הקשרים כדי לא לתת לה (תדמיינו לעצמכם). היא לא סירבה. היא לחמה עבורה. כל השנה הזאת. פעם אחרי פעם. היא ישנה אצלנו ואצל חברות אחרות. היו תקופות שהיא לא דיברה עם ההורים או עם כל המשפחה. בסוף היה בית דין צבאי (או משהו ברמה הזאת). היא ניצחה והלכה למג"ב. שמחנו מאוד, החברות עשו לה חגיגה אמיתית ומושקעת (לטעמה). היינו גאים ברמות!!! היא הרגישה מלכת העולם...
אבל השיעור לא כאן, לא בזה. כל זה בנלי ויש אלפי סיפורים כאלה. אין חידוש פה...
מה שקרה אחר כך - זה השיעור.
מהר מאוד התחיל בולינג מצד הסמ"רית שלה וכשהיא ניסתה למצוא מענה עצל קצינים אחרים הבינה שזה המצב, אין עם מי לדבר. היא השתדלה להתמודד אבל כשהמצב הדרדר והגיע עד לעלימות פיזית ממש, היא עשתה משהו מדהים בעיניי.
היא עזבה את המג"ב שעבורו לחמה באכזריות כזאת כל השנה מול כל המשפחה. היא התמודדה מול הההכל שהמשפחה שלה אמרה בקשר לזה שעכשיו היא עוזבת את המג"ב ולוחמים.
והיא עברה לחיל אוויר למשהו משדי וחשוב לא פחות, כמובן.
ואני כל כך גאה בה... כל כך שמחה עבורה... בכיתי באושר כששמעתי את זה ומחכה לראות אותה כדי לחבק בחיבוק הכי אהוב עלייה ולספר לה עד כמה היא מדהימה וגיבורה.
כתבתי די מפורט ולא נראה לי שאני צריכה להסביר במה השיעור בדיוק, נכון? ואם לא הבנתם - תקראו שוב או תשאלו בתגובה. אני אכתוב בפרוט, אשמח.
4. למדתי לבכות.
ווואווו!!! זה מדהים!!! יש לי רשימה אין סופית (באמת ובכנות) "על מה אני מודה לאדון שלי" והרשימה הזאת מתמלאת כל יום ויום. אבל על היכולת לבכות אני חייבת להודות בנפרד.
כשנפגשנו, הייתי זקוקה לסיבה משמעותית כדי לשחרר את הבכי. כאב חזק, אשפלות פוגעות לנקודה הנכונה, שליטה מנטאלית משגעת וזורקת רחוק מהיציבות. סשנים קשוחים של שבירה, קשים לשניינו.
רק אז הרגשתי באופן פיזי ממש איך בתוכי קרה משהו, זזו הלוחות הטקטוניים, נפלו המחסומים ענקיים, נפתחו שערי בבל - והבכי עצום פרץ לו דרך החוצה. בכי מכל מיני צורות וסוגים. גם למדתי שקיימים שונים ובשפע.
ולאט לאט... בלי שבכלל שמתי לב... פתאום אדוני אומר לי שאני כבר מזמן לא בכיתי בסשן. שאל האם קרה משהו? שאל האם אני צריכה סשן לבכות? שאל האם אני מסתירה משהו? שאל האם אני בוכה במקום אחר?
ואז הבנתי שאני בוכה כל יום בקלות ומתי שאני באמת מרגישה את הצורך. ממש באותו הרגע. ולא חשוב איפה אני נמצאת. (אוקי, בכי חזק ורעשי אני שומרת לרגעים שאני בחדר שלי לבד ויכולה לתפוס כרית ולצרוח לתוכה. וגם את זה למדתי - לא להכניס עמוק בפנים, לא לסגור שם במחסן, רק לשמור עד הערב מקסימום. ומיד להוציא.)
עם רמת הלחץ, שיגעון, אי-יציבות וכל_היופי_בעולם שיש לי בחיים לפחות נכון להיום, אלה המיומנות והמומחיות החיוניות ברמות.
5. השיעור החמישי הוא זה שלמדתי בבדס"מ. ועדיין בתהליך למידה כי עוד לא קלטתי עד הסוף, ההבנה הזאת מתנגדת יותר מדי לכל האמירות המניפולטיביות שגדלתי וחייתי עלייהן.
כשאוהבים אותי /מקבלים אותי /נהנים ממני /רוצים אותי - אז כל זה מתייחס אליי כמו שאני. כאן ועכשיו. אמיתית. עם כל האי-מושלמות שלי, חסרים ובילבולים, טעויות ופצעים, בגוף שלי בדיוק, בראש שלי בדיוק, עם היכולות שיש לי, עם כל הנכשלים והצלקות. טראומות, פוסט טראומות, הגנות, מחסומים, קשיים...
ורוצים ממני רק דבר אחד - הדדיות לכל הכיוונים.
שאני אלמד גם ככה כלפיי.
שאני אהיה כזאת כלפי הגבר שמולי.
ושאני אאמין לו כשהוא אומר לי את זה, בכל שפה שיש לנו: בשפה של שפה אנושית רגילה, ונילית לגמרי. וגם בשפות שהעניקו לנו דינמיקת השליטה ובדס"מ: כאב, השפלות, תפקידים, משחקים למינייהם, חושים, קשירות, מנטאלית, פיזית, שפה של מבט, שפה של מגע, שפה של סימנים שנשארים לי על הגוף, שפה של שמות וכינויים, טקסים, הוראות, משימות ו דיווחים... ועוד ועוד ועוד...
להאמין. לבטוח. לסמוך. להיות אמיתית עם עצמי קודם כל.