;

הסתובבתי והיא הייתה שם.

מה הסיכוי?

שאהיה שם במקרה, שהיא תהיה שם מסיבותיה, שנהיה באופן כללי, שבכלל אשים לב לקיומה, בינות כל האנשים הרבים, בנקודה הקטנה הזאת על מפת העולם, בו זמנית, בסביבה אחת, בלי תיאום, כוונה, הבנה; 

או: אפסי;

ובכל זאת היינו; אחרי הכל המציאות היא בין סטטיסטיקה למקרה פרטי.

היא לא הבחינה בי, או בכל דבר אחר שקרה סביבה, באותם רגעים; שקועה בטלפון, בעצמה, בעולמה הפנימי; כמנהגם של אנשים שמרגישים תמיד קצת זרים, קצת חייזרים, קצת מפחדים מהעולם החיצון; ואני אחרי שסיימתי להשתאות מדרכו של עולם לעשות דברים שמפגישים את דרכם של אנשים בעולם, בחנתי אותה.

עייפה; כך התרשמתי מעיניה; ואפילו כשהחיצוניות שלה מונחת מולי, מזמנת מחשבות שטחיות, מעבר לתהיה מדוע יש לה כל כך הרבה מלמלה בכתפיות ושמא היא יודעת שחלקים במלבושיה, מושכים בוודאי, באופן כמעט מרומז, תשומת לב מאלה הנקראים בדרכה, באופן שבו אלה שמפחדים מהעולם אך צמאים לתשומת לב חיצונית עלולים לעשות במכוון; תהיתי יותר על פנים קנקנה, כמנהגי מראשית דברנו;

רציתי להתקרב, לחייך, לתת לעיניים להסתגל לאור שיש בה, אור שהיא לא רואה בעצמה; או: רציתי להכנס מתחת לאור;

רציתי להציע לה יין; אחרי הכל היא תהתה;

רציתי להיות מאוכזב בפניה, באופן ברור ולא רק מרחוק, מכל ההנחות שלה, השגויות שלה, שלא השאירו לי מקום להיות.

רציתי לענות ולומר שאולי ברומנטיקה מסוג פרחים אני לא שוחה, אבל יש סוגים אחרים; למשל: לשבת מול זה שפגע בה פעם מזמן, וכמו גופים שמיימיים שפגשו בירח, חרש בה צלקות צלקות על פני הנפש, בהבדל קטן, שהוא בחר לפצוע אותה והם לא; לשבת מולו ולדאוג, ברמיזה, בדרכי שלא זרה למשחק ברמזים, משחק במילים, שידע, שאני יודע; שידע  כי הסיבה היחידה שאני לא מפגיש את פניו עם הרצפה, מולה, גורם לו להרטיב את מכנסיו, מטפל לה בטראומה בגישת תנועות עיניים מהירות; שלו; שמביעות פאניקה, היא היא; שידע שלה יש לב גדול ורגיש מדי וכנראה גם את זה האשמה התמידית שהחדיר בה, שטינף בה, שחרט בה, תכלה תוך כדי שהיא שורפת אותה מבפנים;

רציתי שהיא תשאל יותר ותניח פחות; שתגיד שככה או ככה היא נפגעה ותיתן לי להגיב; שתקשיב לי ולא רק לעצמה; רציתי לפתוח דלתות, לסגור קצוות, לענות על שאלות, לסיים אם המציאות מחייבת או להמשיך אם צריך אבל לעשות את זה כמו שצריך; רציתי שתגיד לי דברים עלי ואגיד לה דברים עליה ונדבר; רציתי שיח; מסוג: דו שיח.

אבל: הסתובבתי והלכתי לדרכי.

אני עדיין אני. זה שנכנס לה ללב, דרך המילים. זה שהבין אותה והיא רצתה להכיר אפילו יותר;
אבל: אני לא נקרה לאנשים בדרכם בלי הזמנה; בלי שהקשב שלהם חפץ בקשב אלי; זו בחירה; וגם אם היא בחירה שגויה, לדעתי, היא עדיין זכותה;

אך היה נכון יותר, בעיני, אז וגם: עדיין, לתת לכעס, האכזבה, התהיות להתנקז לסביבה אחת, סימולטנית; וגם: לא במקרה.
אבל: היא בחרה שלא, עם הרבה הנחות, אנחות, תשובות נחרצות, בלי יותר מדי שאלות; או: תמיד הייתה לה בעיה עם סימני שאלה;

במקום, היא עדיין מתייסרת מרגשות שישנם, מתחבאת מאחורי קיר מלאכותי, וירטואלי; מבקרת אצלי שוב ושוב במחסן המילים השחורות עם הרקע הלבן, שואלת את עצמה דרך הכתיבה שלי את עצמי אם היא עדיין במחשבותיי; כלומר, אינני יודע בוודאות; אבל: אני מרגיש; וגם: התשובה היא כן;

לו תרצה, להקשיב לי ולא, לעצמה מדברת עלי, שתדע שאם מסך הברזל נפל, גם מה שעומד בדרכנו לא חייב להיות שם; זו בחירה שלה, והיין הזה, שהיא חיכתה לו, עדיין יכול ללוות שיחה אמיתית;