אני נופלת לתהום. כמעט לבד. ככה אני.
לא בא לי לשתף את ההוא שלחץ אותי לקיר
ולקח משהו שאני לא מוכנה לתת
בזמן שהוא סופר לי לאחור. 10.. 9... 8.
זה זרק אותי אחורה בזמן. הייתי בת 20.
קשר בדסמי ראשון. שיאים חדשים של שגעון,
מיניות ושייכות. טירוף. הוא היה גדול ממני בהרבה.
שולט. מנוסה מאד. החזיק כמה כלבות ביחד
ואני הייתי היהלום שלו. הכתר.
לא הייתי נשלטת מצטיינת ואולי אפילו להפך?
אבל הוא הכי אהב אותי. רצה אותי. דאג. עטף.
ואז כשהיה צריך להעניש על חוסר ציות,
הוא היה שולף את קלף ההתעלמות.
קלף דוחה. שלא מחנך. אלא משפיט.
אני זוכרת שברמה האנושית הייתי נפגעת
עד עמקי נשמתי. הייתי נעלבת עד שזה היה
מנתק לי את הלב. ובעטתי. בעטתי בו חזרה.
עברו 2 עשורים כמעט. מאז.
ככה במקרה הגיע מישהו אחר.
מאד שונה מההוא ברמת המיניות והשליטה
ומצד שני. בום! הנה אותו קלף נשלף מולי
ואיזה פלא, גם בספירה לאחור!
כל זה כדי לגרום לי לציית. לתת משהו שאני לא רוצה.
כי הם יכולים. לקחת. בכח. להשפיט.
כמעט 20 שנה אחרי ואני נעלבת בדיוק כמו הילדה
ההיא. בועטת. פירקו אותי מהנשק. אני לבד.
אז. אני. הולכת. לקבל. חיבוק. במקום. אחר.
שולחת סמס. הוא מתייצב. צוחק איתי, עליי.
"מטומטמת. תמיד מסתבכת עם הארדקור."
הוא מחבק אותי. ומשכיח את הטעם המר.
אדיוט כזה שעושה לי טוב.
רציתי להודות לו. שהוא חולה לי על התחת ותמיד
מתייצב שצריך. וגם על זה שבזמן שאני מזיינת לו
ת'מוח טוב טוב, זה מעורר אותו והוא מתחרמן.
הטמטום שלי מחרמן מישהו בעולם.
רציתי להגיד לו שאהפוך את עולמו צר כעולמי.
עולם של כוס נוטף, זין עומד והרבה לשון מלקקת.
הכל יעצור. והעולם יחכה לנו. גם הטאקי.
שנה כיוון.
