בחירתה של סופי

אני בדר״כ לא עושה דברים כאלה. זה האמת די חריג. 

אבל היי, יש לי גם רגשות מסתבר

מחר אדבר על סשן שהיה לי לאחרונה (עם חמדת ליבי) ועוד כל מיני ליינים שאני שוקלת ללכת אליהם

אבל היום אני רוצה לדבר על איש יקר מפז שהיום הוא פטירתו.

לפני שש שנים, ביום הולדתי העברי, הלך לעולמו הרב עדין שטיינזלץ זצ״ל.

איש יקר שזכיתי להיות תלמידתו אי אז שם.

אני לא ארחיב עליו ועל המפעל הענק שלו, מהתנ״ך והש״ס ועד לרמב״ם, זה יעשו הציבור.

יהי זכרו ברוך.

בעודי נחה ומקשיבה לביל אוונס (זצ״ל)  אחרי שכבר הכנתי כדורי שוקולד מפתיבר חום 

עלתה בי תהיה - האם אקזיסטנציאליזם ובדסמ קשורים אחד לשני?

על פניו נראה שלא - אבל בואו נבדוק 

על אקזיסטנציאליזם

(אקדים ואומר שלי זה נראה יותר פסיכולוגיה מאשר פילוסופיה אבל ניחא למאן דאמר וגו') לפני המון המון שנים - היה נוצרי שאוהב ללקק צלבים בשם קירקגור. קירקגור מאוד אוהב את הצלב ולמצוץ לישו - אבל בלי קשר לישו הוא גם אהב לכתוב על בעיות קיומיות (וכך גם עשו אחריו כמו קפקא וקאמי וסארטר ועוד בלבלני מוח נחמדים) 

*נקודה  - הוא אהב את אלוהים ומכאן ועד קאמי הם די נוטשים את אלוהים למות (בידי ניטשה שרצח אותו ברוב חוצפתו) 

האקזיסטנציאליזם מרבה לעסוק בבדידות, ניכור וחוסר שייכות של אדם לחברה (כך לדוגמה מוצאים בזר של קאמי) וכן וקפקא מדבר על בירוקרטיה וגורם לי לשנוא את ביטוח לאומי אבל לא אלאה אתכם עם לינקים מיותרים. קירקגור פיתח תורה פילוסופית(פסיכולוגית יותר לדעתי אם מחשיבים את פרנקל)  שעוסקת בשאלות כמו למה לא לרצוח או להתאבד, ושאלות נחמדות שמי שקורא אבי שגיא יבין (קאמי מאוד נחמד במאבקו באבסורד ובמרד שהתחלתי לקרוא מחדש)

על אקזיסטנציאליזם ובדסמ

במחשבה ראשונית, לא מאוד קשורים.

אז למה כל זה? 

לפעמים  גם כשמפתחים תאוריה, מלחינים יצירה או כותבים ספר

מתברר שמה שרצינו לבדוק לא נכון.

אבל לא נורא- אל ייאוש! 

רק חזרתי והגעתי לכאן בחזרה מהפסקה שתוכננה להיות הרבה יותר ארוכה.

אז אני כאן, בין חדווא 1 לליניארית ושאר מרעין בישין שתואר מדעי מצריך.

מה פספסתי בזמן שלא הייתי פה?

דרמות? תככים ומזימות? רציחות? 

ג׳ינג׳יות יפות שועטות אל הבלןג שלי?

*אנקדוטה קצרנ- כל ימות השבוע מסודרים לפי סדר מספרי מצאת השבת

יום ראשון, שני, שלישי, עד שבת

על דילמת המטריקס

ממש עכשיו עלתה לי לראש דילמת המטריקס (או הכדור האדום/כחול איך שתרצו).

בסרט המטריקס הראשון מתוך ארבעה (רק הראשון טוב) משנת 99׳, ניאו, מהנדס תוכנה בחברה מצליחה מקבל הצעה על ידי מורפיאוס. ההצעה היא כזאת: קח את הכדור האדום ותיכנס למטריקס וגלה את האמת, או שתיקח את הכדור הכחול ותחזןר לחיות חיי בורות שלווים.

אני כנראה הייתי בוחרת להיכנס למטריקס (השאלה מה זה המטריקס? כל אחד עם מיקרופון טוב ומשקפיים מתיימר לספר על סדר עולמי חדש, צ׳יפים, ומה התקשורת מסתירה מאיתנו כמובן הכל בהנדסת תודעה של מרצ והקרן החדשה)

והמחשבנ שלי היא האם אפשר לקחת את זה לעולם בדסמי? 

הכדןר הכחול הוא בעצם להישאר ונילי, והכדור האדום הוא בעצם לגלות את הבדסמ (אם כי זה לא ה״אמת״)

זה עלה לי לראש. משאירה את זה פה לדיון

בספר משלי חברינו המלך שלוימלה מספר על אהבתו לנשים דרך שיר הלל לאישה

אין שם ממש אזכור לאוכל- אבל הכנתי כדורי שוקולד מפתיבר חום (וחמאה כמובן)

האם זה שווה יותר מתמונת תחת? 

נבדוק את זה. הלייקים יכריעו 

העם מצביע ברגליים!

הגמ׳ בברכות (טז:) אומרת שמי שנכווה בחמין נזהר בצוננין

(לדעתי זה ר״א שם). האמנם זה כך?

על כאב ואנשים

זה לא פראפרזה לסטיינבק. זה הסבר על המצב.

אני לא יודעת איך זה אצלכם. אצלי זה עובד כמו זאב זאב.

פעם ראשונה ושנייה - נכוויתי. בפעם השלישית פשוט לא אאמין.

והם אומרים כן, תורידי את החומות, תנסי להכיר, תזמי, אני לא כמו כל השאר, את יכולה להתייעץ איתי

ואז מה? זה בדיוק מה שחשבתי. אז למה כל הבלאגן הזה?

הרי כבר כמעט עשור חוויתי כאב (כמו כולם) מה הסיכוי שפתאום יבוא אביר על סוס לבן ומשהו ישתנה? מה הסיכוי שאכיר בת זוג? חברה? סתם ידידה אפילו? אפסי.

ואומרים שזה לא נכון ולא בריא לחיות ככה, בפחד, בדריכות

אבל זה אותם האנשים שתמיד אחרי יום נעלמים. ולכן צריך לחיות לצד הכאב. להיות לבד, לגעת בחלום, באידיאה הרחוקה., ולהוריד את היד.

סתם לקחתי הפסקה מהסיפור הארוטי לטובת שטויות . אמשיך מחר אותו

זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף
היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר -
היה לו בית חם, אישה טובה וילדים בריאים
היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר

הו בני פורמן
שתית כל הצוף מתוך הפרח
שתית כל הצוף יבש הפרח
הו בני פורמן.

זה נכון אתה בסדר, ממלא את החובות
מביא הלחם, מוריד את הפח, באמת כל הכבוד.
אתה מוציא האישה, נותן לה כבוד, נושא בעול,
רק אל תשכח דבר קטן אחד - שזה עוד לא הכל.

הו בני פורמן...

לאן אתה רץ, מה בוער לך?
עזוב את השטויות לך תנוח
אל תסכן את מה שיש ויש לך הרבה,
בני פורמן.

אנשים חיים ביחד, אי אפשר לבד
אי אפשר לתת רק אצבע ולקחת כל היד
אנשים רואים, אנשים יודעים, זה לא נעים
אתה חושב על עצמך אבל ישנם גם אחרים

לאן אתה רץ, מה בוער לך?
עזוב את השטויות לך תנוח
אל תסכן את מה שיש ויש לך הרבה
בני פורמן.

וכאילו זה בסדר, העתיד נראה ורוד
מרחת פה, טייחת שם, שיחקת טוב מאוד
הצרה איתך, כן שיש לך, כן, עיניים גדולות
רוצה הרבה, תמיד הכי הרבה, רק עוד ועוד ועוד.

הו בני פורמן...

זה סיפור על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף
היה לו כל מה שאפשר לרצות, והוא רצה יותר.

הסרט הכמעט אוטוביוגרפי הזה מייצג את (ר') אורי זוהר זצ"ל לפני חזרתו בתשובה.

השיר הוא כמובן של חברו (וחתנו) אריק איינשטיין ז"ל

והסרט בהחלט מדהים - בני פורמן, מאמן כדורסל נואף שנמאס לו מחייו הדי רגילים.

ומה נגיד?

אין מה להגיד יותר.

Serre-toi encore plus fort
T'occupes pas des autres
On est bien comme ça ma joue contre ta joue
Tu te souviens ? ça fait un drôle d'effet tout d'même, oui
On a l'impression de danser comme nos parents
Dans l'fond ils avaient p't-être pas tout à fait tort
Les époques changent, l'amour reste
Allez, dansons joue contre joue

האמת שזה די מחרמן, חייבת לומר.

אמרתי לה. ואני התחרפנתי. היא נגעה לי בירכיים והתקרבה.

היה כיף. זה הרגיש טוב. נגעתי לה בצוואר ושלחתי יד לגב

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, אז העפתי את החזייה ברשלנות נחמדה כזאת והיא שלחה לי מבט מצחיק 

Tu es drole... היא אמרה לי

ועניתי לה טוב, אבל לפעם ראשונה אני ממש אלופה!

הציצים שלה היו וואו ... "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים"

הפטמות הייתה  ענקיות, פשוט בהו בי. ציירתי עליהם משקפיים, כדי להקליל את המבוכה.

עכשיו זה היה נראה כמו המרצה לפיזיקה! זרקתי

והיא תפסה אותי והתנשקנו! (זכיתי בנשיקה הזאת בזכות חוש ההומור האלוהי שלי)

זה היה מוזר, רטוב כזה, נהייתי אדומה , אבל זה פעם ראשונה ואני חווה חוויה! 

"Ta couche est mouillée"

כן, אמרתי לה - אני לא יכולה להישאר יבשה בפעם הראשונה שלי

אני ממש מקווה שהיא תציע לעזור לי....

אבל נראה!
 

"זהו שיר אהבה
אהבה עצובה
שאני ואתה תמיד שרים
וחלפה לה עוד שנה
שום דבר לא השתנה
זו אותה המנגינה והמילים"

את המילים האלה כתב אריק איינשטיין ז"ל על חברו אורי זוהר זצ"ל הבוהמיין בעבר שמעשן סמים ושותה בירה בחופי יפו-תל אביב שהפך לימים לדרשן שלומד תורה 20 שעות ביום(שני ענקים, כל אחד בדרכו שלו)

 

 

הפוסט הזה לא יהיה פוסט שגרתי בכלוב(כיאה לכל שאר הפוסטים שלי) שבו אתם מגיעים לידי פורקן על ציצים של שולטת, אלא יותר פריקה.  

אני שונאת שינויים, והתחלות חדשות מפחידות אותי, עם יד על הלב.

על שינויים ובני אדם

שינויים והתחלות חדשות לרוב הולכים יד ביד ותמיד מפחידים, כמנהגו של עולם דברים משתנים ודינמיים, הן בדברים טבעיים והן לאו וזה בסדר. דברים חברתיים הם אלו שמפחידים אותי. חברים עוזבים ובאים, קבוצות מתפרקות וגם נוצרות. לאחרונה התוודעתי על ידיד טוב ונחמד שעוזב את הקבוצה שיצר לטובת המשך חייו ( לטענתו זה חלק שנגמר בחייו והוא גאה בו וממשיך הלאה וממש ממש לאחרונה גם נוצרה קבוצת טלגרם חדשה סביב נושאים פה, והיום התחלתי לימודים. כל אלו מפחידים אותי, כל אחד מסיבות שונות. 

(מי שהנושא "מכפלות סקלריות של וקטורים" לא מפחיד אותו, שיפנה לפסיכיאטר הקרוב (: ) - אבל זו סתם בדיחה. העניין הוא שלוקח לי (וכנראה גם לאחרים) להרגיש בנוח עם אחרים שהם חדשים, כי כל אדם הוא שונה ואני באמת לא יודעת איך מתנהגים עם אנשים שלא התרגלתי אליהם והם לא אליי וכמה זמן ייקח לי להרגיש בנוח איתם. במיוחד בנושא המיני אותו הדחקתי רוב חיי (הלא בוגרים במיוחד) ולאחרונה נתתי לו דרור מחדש, בהחלט משהו מלחיץ.

המצב העכשווי

המצב עכשווי אכן מחרפן, אין לדעת כמה זמן זה יימשך ומתי אוכל לשוב להסתובב לי בר"ג עיר האורות עם כרמל שאמה הכהן.

קצרצר ולעניין

אם יש למישהו טיפים לשינויים גם לדיור שאני אעבור וגם להתחלות חדשות, אשמח שתשאירו לי תגובה פה.

*למען אלוהי הלייקים והטראפיק פוסט הבא תמונת תחת שלי

בעקבות הפוסט של טווינקי, שהעלתה מודעות(לפחות את שלי) לנושא חשוב שהמון בנות (ובנים) ובחלקן אני מתמודדות איתו 

אז עד שתגידו שלום לפלינגי, אכתוב קצת

רקע קצרצר

כד הווינא טליא, מאוד נמשכתי יותר לצד הנשי, באופן קיצוני. הייתה סלידה רבה בתור ילדה מבגדי גברים, מג'ינסים ומבדים צמודים ומתחומי עניין "גבריים", ותמיד הרגשתי יותר נשית גם אם לא ידעתי מה זה אומר (ולחברה הדתית אין פתרונות לכך כ"כ, לכל המצקצקים והמצדדים ב"מנהגו של עולם" מששת ימי בראשית)

ניסיתי לעשות מה שאני יכולה עד שאתחיל טיפול הורמונלי גם כשמקללים אותי, מגדפים אותי ורבה ההתנגדות מחוץ(ולפעמים גם מבית מה נעשה)

איפה החוסר ביטחון פה?

חוסר הביטחון בזהותי המגדרית הופיע באמת די מזמן, כל אישה באשר היא שכף רגלה דרכה לראשונה בחדר הכושר הרגישה את החרדה האופפת אותה, זיעה, מחשבות טורדניות. ולאו דווקא בגלל התרגילים, בגלל המתאמנות. בנות חטובות, עם תחת עגול ועסיסי שרק מחכה לביס שלך, בטן שטוחה יותר מקרש חיתוך ורגליים שריריות ויפות.

גם אני ככה כמובן, וזה בסדר וזה ייקח לי כנראה המון זמן עד שסופסוף אוכל ללכת עם גופיה, בגד ים, או סתם אוברול.

עד היום אני מרגישה שנאה אדירה לגוף שלי שאמנם כבר נראה אחרת, עם לק, עגילים, שיער ארוך ויותר ובלי שיער גוף.

כמוני כמוך יקרה, יכול לעבור זמן עד שתרגישי בנוח עם הגוף שלך.

שורה תחתונה

אני איתך, בהחלט בהחלט! בתחושות וברגשות סביב הגוף, או מה השולט.ת יגידו

כל גוף שנברא אפשר לעבוד עליו ולשנות אותו עד שנפשך תהיה מרוצה.

לי יש עוד דרך ארוכה, ואשמח לשתף אתכם במסע שלי.

ועד שבוע הבא , הידד!

♡-‿-♡ - זה פלינגי, תגידו שלום לפלינגי

בתגובות תרשמו מה אתם מאחלים לפלינגי להמשך היום

אני למשל מאחלת לפלינגי יום טוב מאוד מלא במרציפן

(תזרמו איתי, פלינגי ביישן)