מגרש משחקים

פניה אלי באתר.
שיחה,
ועוד אחת
ואולי עוד כמה.
השיחה קולחת,
נהנים,
צוחקים,
לומדים דברים
ומלמדים דברים,
מגלים ביחד דברים,
משתפים.
הוא צוחק,
ניכר שנהנה,
מחמיא -
את אינטלגנטית,
חכמה,
מצחיקה,
...
מחליפים תמונות
ובבת אחת הכל משתנה!
הוא טורח לסיים את השיחה במהירות,
מסביר בחטף שלא נראה לו שזה יתאים,
אומר שלום בנימוס.
לפני רגע הייתי אינטלגנטית, חכמה, מצחיקה, ...
ופתאום הכל נשכח ואני רק תמונה.
יושבת שם כועסת, זועמת!
מוצאת עצמי תוהה - איך פתאום נהייתי רק מראה וכל השאר נשכח???

איך לפעמים אני מתה לכתוב משהו ולא יוצא לי כלום?
איך יודעים מה רוצים כששום דבר לא ברור?
ואיך יודעים מה לא רוצים?
איך מצליחים ליישם את מה שרוצים?
למה כשלפעמים נראה שהכל משתפר מיד המציאות טופחת על הפנים?
ולמה אי אפשר שכל הדברים יהיו פשוטים?
למה גברים לא מגיעים עם הוראות הפעלה? (לפעמים ממש קשה להבין אתכם!)
למה אני קמה עייפה כל בוקר למרות שנראה שישנתי מספיק?
למה יש דברים שאין להם פתרון? (הבוסית שלי תמיד אומרת שלכל סיר יש מכסה -
מסתבר שיש סירים שאין להם...)
איך לפעמים הכל מסתבך?
ואיך דווקא כשאין לי מושג מה לעשות פתאום הכל הופך פשוט ומובן?
ולמה הזמן מהתל בי - כשאני רוצה שירוץ הוא זוחל וכשרוצה שיזחול פתאום רץ?
איך אדם יכול לאבד את כל זכרונו בדקות אחדות?
ואיך בונים אח"כ חיים שלמים מחדש?
ואם לא בונים חיים שלמים - איך מתמודדים?
למה לפעמים דווקא הקרובים דורשים ודורשים ולא שמים לב שאני צריכה מנוחה?
ואיך את קוראת אותי כמו ספר פתוח ויודעת בדיוק מה אני צריכה?
ושמישהו יסביר לי - איך נותנים לזמן זמן בלי להשתגע בדרך?
ואיך? איך בדיוק עוברים את ימי ראשון בשלום?

זה מה שאני!
סיר לחץ!!!
הבוקר התחיל נחמד - הייתי בבדיקת דם שנגמרה מהר ואפילו לא הרגשתי שאני עוד שניה מתעלפת, כמו שאני בד"כ מרגישה לפני בדיקות דם.
הגעתי לעבודה כדי לגלות שנופלות קטיושות בחיפה. הקטיושות נפלו ממש ליד הסניף שלנו בחיפה ונורא דאגתי להם ודאגתי גם לחברה שגרה בקריות ועובדת שם ולא הצלחתי להשיג אותה. בסוף קיבלתי עדכון לגבי החבר'ה שלנו בחיפה והחברה שלחה sms ונרגעתי קצת.
היום חברה לעבודה אמרה שיהיה מלהיב אם יפלו קטיושות במרכז. אני בתגובה אינסטיקטיבית עניתי לה שזה לא יהיה מגניב, זה יהיה מלחמה וזה מפחיד!
אני מפחדת! אני לחוצה! נמאס לי כבר מכל במצב הזה ואני בטוחה שרק הולך להיות גרוע יותר! היום בשלב מסוים בעבודה לא יכולתי להושיב את עצמי על הכיסא ולעבוד מרוב שהייתי לחוצה וגם כי נמאס לי כבר מהעבודה שלי.
אי אפשר להמשיך ככה. פשוט אי אפשר :(

לפני שנה, כשהתחלתי בעבודתי הנוכחית, ידעתי שמדובר בעבודה ראשונה בתחום ושאני לא רוצה להישאר בה מעבר לשנה - שנה וחצי. אחרי שנה אני כבר מרגישה שמיציתי את עצמי ואני רוצה למצוא משהו אחר שמתאים לי יותר והתחלתי לחפש משהו אחר. היום החלטתי שלא משנה מה קורה - אחרי החגים או מקסימום בסוף אוקטובר אני עוזבת את העבודה שלי.
זו החלטה נהדרת עבורי מפני שכל פעם שאני מתעצבנת או שקורה משהו שמזכיר לי מדוע אני רוצה לעזוב אני אומרת לעצמי - לא נורא, רק עוד 3 חודשים!

יש תקווה! תאחלו לי בהצלחה :)

כשרק התחלתי את דרכי בעולם הזה (מה שלא היה כ"כ ממזמן...) הייתי בטוחה שאני מחפשת מישהו עם ניסיון - אדון / מתחלף. הייתה לי תחושה שמישהו עם ותק, עם ניסיון, שיודע מה הוא עושה ייתן לי ביטחון.

עם הזמן והשיחות עם האנשים הכרתי כל מיני אדונים / מתחלפים "צעירים" בתחום. מצד שני, נתקלתי בהרבה הצעות מכאלה שמחפשים שפחה כדי לחנך / לאלף אותה. כל אחד כזה שרוצה לחנך וכו' עשה לי חלחלה. ברור לי שסוג כזה של מערכת יחסים הוא לא בשבילי.

היום אני יודעת שמישהו שיש לו ניסיון יכול להתאים לי כל עוד הוא לא מחפש עוד שפחה כאתגר, רק אם הוא מישהו שבא ממקום אמיתי וכנה של שליטה, של דומיננטיות ולא ממקום של טפיחה על האגו שלו. היום אני גם יודעת שיכול להתאים לי מישהו כמוני - חדש, צעיר בתחום, שנלמד ביחד מה מתאים לנו. נראה לי שיכול להיות משהו נפלא בראשוניות הזו.

אני רק רוצה למצוא אותו כבר כי נמאס לי כבר לחפש! :(

עוברת לאט לאט במנהרה ארוכה,
מתקדמת לאט,
כמו בתוך חלום,
כמו בתוך בועה.
הכל מעורפל,
ובהיר,
הצלפות מכל צד,
המון הצלפות מכל צד
לאורך כל המנהרה.
בכל חלק של המנהרה
משתנה סוג ההצלפות,
כאב אחר,
מגע אחר,
חיוך אחר.
ואז אני מגיעה לסוף,
יוצאת אל האור,
נגמר.





לקחתי את הרכב היום לשטיפת מכוניות.
הוא נראה כמו מלך!

נכנסתי לפה היום וכמו תמיד הצצתי בניקים החדשים. קרץ אלי ניק של מישהו שמחפש מזכירה כולל שירותים מיניים. הכרטיס שלו הזכיר לי פנטזיה שלי:
בפנטזיה אני מזכירה של גבר נאה, מנהל בכיר בחברה כלשהי שיש לו מספר מזכירות, וכל התפקיד שלי הוא להראות כמו מזכירה בעיני השאר אבל בעצם לא לעסוק כמעט במזכירות אלא בעינוגו וסיפוקו המיני.
זו אחת הפנטזיות הכי ותיקות שלי. אחת שתמיד מגרה אותי ומציתה בי אש תוך שניות.
תמיד ידעתי שאני נהנית ממין, אוהבת מין וצריכה כמות לא מעטה ממנו. תמיד ידעתי שחלק מהסיפוק שלי במין הוא לענג את הגבר שלי. אני אוהבת לראות כמה הוא מרוצה ממני, לדעת שהעונג הזה שלו, הגמירה הזו שלו זה אני, בזכותי! כבר מזמן, מתחילת הפנטוז, הבנתי שיש בי צד זנותי. היום נפל עוד אסימון והבנתי שהפנטזיה הזו היא בעצם פנטזיית כניעה.

שמישהו יביא אותו לפה עכשיו!
מי אמר שבגיל מסוים אני חייבת להפוך לאדם בוגר?
מי החליט שאחרי שמסיימים את התואר ומתחילים לעבוד צריך להתחיל לקחת אחריות על החיים?
מי קבע שאם אני מתחילה לעבוד בעבודה מסודרת ולהרוויח משכורת נורמלית (?) צריכים לבוא יחד עם זה עוד כמה חובות?
אי אפשר לדחות את כל הקטע הזה של המבוגרים עוד קצת?
אני רוצה לחזור להיות סטודנטית חופשית ונטולת אחריות.
לא רוצה את כל הכבדות הזו של "חיי אדם בוגר".

הלו, תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת!
תעזבו אותי, באמא ש'כם!
אם לפיטר פן זה עבד אולי גם לי זה ילך? :)

אתמול הייתי בהופעה של שלום חנוך, שאירח לכמה שירים את דנה ברגר.
האיש הזה הוא קסם. פשוט קסם!
מרגע שעלה לבמה והחל לשיר פשוט התרווחתי בכיסא והחיוך החל להתפשט על פני והתרחב
ו ה ת ר ח ב
ו ה ת ר ח ב.
אחרי שבועיים עמוסים ולחוצים הרגשתי איך אני נרגעת ושוקעת לתוך שעתיים
של עונג צרוף, של קסם ואושר ענק.

לא יאומן מה שמוסיקה טובה ואנשים טובים יכולים לעשות :)

בזמן האחרון אני מוצפת, עמוסה. שבוע קשה עובר על כוחותינו וצריך למשוך עד הסופ"ש.
היום לא היה לי כוח לקום וללכת לעבודה אבל הרמתי את עצמי מהמיטה, עשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה והכרחתי את עצמי ללכת לעבודה. בקושי מוצאת זמן לעצמי. בקושי מוצאת זמן לאחרים. מגיעה הביתה ורוצה רק לנוח. להתקלח ולשבת בשקט מול המחשב, לבהות במסך, לקרוא קצת, לשוחח קצת עם חברים במסנג'ר ולנוח. אחחחחח, לנוח.
בסוף השבוע יש סופ"ש מטעם העבודה ואין לי כוח אליו. פשוט לא בא לי. באילת כבר הייתי לפני שבועיים, להשתזף לא הכי בא לי. אולי יהיה טוב להיות קצת בחדר ממוזג ושקט עם ספר ולנוח. פשוט לא לעשות כלום.
מוצאת את עצמי לא נהנית מהזמן בעבודה ומרוב עומס הזמן שמוקדש לעבודה הולך ומתארך. רוצה שיגמר כבר השבוע ותחזור השגרה. רוצה קצת שקט. רוצה לשכב במיטה עם ספר ולדעת שאין לי שום דאגה בעולם.
שיגיע כבר שבוע הבא!