|
|
|
רוצה אותך עמוק,
רוצה אותך מלא,
רוצה אותך שלם,
רוצה אותך עוטף.
רוצה שתעקם את הריבוע,
שתפוצץ את הבועה,
רוצה שלא תפחד
להיות הכי אתה שרק אפשר.
רוצה אותך ייצרי,
רוצה אותך שקודם כל
תגרה את השכל שלי,
שתהיה מסוגל לשוחח איתי
על כל דבר שבעולם,
לשחק פינג-פונג מחשבתי.
והכי הכי -
רוצה אותך איתי! :)
אתה מפחיד אותי
וגם כל כך מושך.
מסקרן אותי
וגורם לי להרהר.
תוהה אם אתה נכון לי
אם נוכל להתאים.
ואני רוצה
ולא רוצה
רוצה
ומפחדת
מתגרה
ומהססת.
תגיד לי,
מה יהיה?
גבר הוא גבר, אישה היא אישה.
כן? ו...? לא אוהבת משפטים סתומים שניתן לפרש אותם במיליון ואחת דרכים.
תגיד מה שאתה חושב, תהיה כנה, רק אל תלך סחור סחור.
זה עושה לי כאב ראש :(
שמערבלים לי את החושים. שמרחיבים לי את החיוך וגורמים לבטן שלי להתהפך.
אני אוהבת אנשים כאלה :)
פשוט תנשמי ותעמדי!
שקט!!!!!!!
נו, תפסיקי כבר לזוז!
את מוכנה להירגע שם?
(לא)
שבי כבר!
(יושבת)
ולא לזוז!
(זה קצת בעיה)
ותחכי בסבלנות!
(חייבים?)
שוטטתי לי עכשיו בין פרופילים באתר ובמהלך השיטוט נתקלתי בשולט שכתב כך בסעיף הגבולות:
"יוחלטו על ידי ויתקבלו בהכנעה על ידייך".
ואני תוהה - מה עם החלק של *בהסכמה* בssc?
מה עם זכותה של הנשלטת, גם זו ששואפת להיות הכי כנועה שיש, להציב גבולות מסוימים שלא מתאימים לה?
נראה לי שבמקרה כזה השימוש במילת ביטחון מאבד מטעמו אם היא צריכה לקבל הכל בהכנעה ובעצם אין ממש גבולות.
אני לא הייתיבוטחת במישהו שרוצה שאהיה במצב כזה, שבו כל הגבולות פרוצים , לשלוט בי. מפחיד אותי מדי!
לאחר שנאסר עלי לבצע פעולה כלשהי במשך שבועיים קיבלתי ביום שישי שעבר רשות לבצע את הפעולה. זמן ההמתנה היה שילוב של עינוי ועינוג. מצד אחד, מתגרה מאוד מכך שאסור לי ומצד שני, מחכה שכבר אוכל לבצע את הפעולה, מתמודדת עם רגעים בהם מתעורר בי רצון פתאומי לבצע את הפעולה שאני כל כך רגילה לה אבל לא יכולה כי הוא לא מרשה לי. הוא לא מרשה לי ואני רוצה לעמוד בציפיותיו, רוצה להראות לו שאני מסורה, חזקה, שאני מקשיבה לו ומתעלה על עצמי עבורו, שיש לי רגש כלפיו ולכן אני רוצה לרצותו.
אז ביום שישי ניתן האישור - את חופשייה לבצע את הפעולה. רציתי לחכות עד יום שישי בערב כדי שיוכל להיות שותף אך לא יצא והאמת, התאכזבתי. ביום שבת עשיתי סופסוף את מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן והתחושה הייתה שונה, תחושה שלא הכרתי קודם. תחושה עילאית של משהו שחיכיתי לו המון זמן ולכן האפקט שלו התעצם. הייתי מאושרת. הצטערתי שלא יכולתי לחלוק זאת עימו אבל עדין הייתי מאושרת.
לאחר כמה שעות הבנתי פתאום שאני חופשייה. עדין לא נאמר לי שהפעולה אסורה עלי שוב ולכן אני יכולה לבצע אותה שוב ושוב עד שתינתן האות 😄 איזה אושר גדול הביאה המחשבה הזו. ההבנה שבאה מיד אח"כ הייתה שבעצם אני מרגישה כמו ציפור בכלוב שמישהו בא ופתח את דלת הכלוב שלה והיא עומדת על הסף, מודעת לכך שהיא יכולה לצאת מהכלוב, לעוף לאן שרק רוצה, להיות חופשיה. אבל הציפור חשה טוב בכלוב. היא חשה בטוחה, מוגנת, אהובה. היא יודעת שלמרות שנמנעים ממנה דברים מסוימים בעליה דואג לה ושומר עליה מכל משמר. היא מתלבטת - האם לצאת מהכלוב? אולי לצאת להתעופף קצת ולחזור חזרה הביתה לכלוב? ואולי פשוט להישאר בכלוב?
אני הציפור הזאת. עד היום התרגלתי שאני שולטת בכל מעשיי ופתאום גיליתי שכשהוא שולט על מעשים מסוימים דווקא טוב לי. אני עדין צריכה להתרגל להיבטים מסוימים בשליטה שלו, עדין רוצה לפעמים להיות ציפור חופשיה אבל גם אוהבת את הכלוב שאנחנו בונים לי. אז בינתיים הציפור יוצאת לסיבוב קצר בחוץ, תתעופף לה קצת ותהנה לה ואח"כ תחזור לכלוב שלה. תחזור אליו מרצונה.
מתארגנת לצאת מהבית.
נכנסת למקלחת.
עומדת במקלחת עם שמפו על השיער
וקצף של סבון על כל הגוף.
המים זורמים,
השמפו נשטף
ופתאום הזרם נחלש
ונחלש
ונחלש
והופך לטיפות.
נגמרו לי המים באמצע המקלחת!
אני לא מאמינה!
@#$%^^&*@#$%^&*!@#$$%%
כוס אמא של "מקורות"!!!
מזעיקה את אמא שתבדוק אם יש מים
בשאר הברזים - אין.
גם אצל השכנים אין.
טוב, מה עושים?
נשארו מים בקומקום 😄
כן, כן, אל תשאלו!
לא, באמת אל תשאלו!
זה היה עינוי!!!
זה יכול להיות רעיון טוב לסשן 😄
מנסה לשטוף את עצמי עם מעט
המים האלה וקשה לומר שגם מצליחה.
חושבת לעצמי איך בדיוק אני אמורה לצאת
מפה ללא סבון...
ואז חזרו המים! 😄
וסיימתי להתקלח הכי מהר שיכולתי לפני שהם יגמרו שוב!
"כשהייתי בת שתים-עשרה התברר לי שאני שמנה. אבי אמר לי זאת והצביע על החלק הפנימי של ירכי וזרועותי בידית מחבט הטניס שלו. אני זוכרת ששיחקנו, ואני הייתי סמוקה ומיוזעת, מאושרת וזוהרת מן התנועה. תצטרכי לשים לב, אמר לי, ונגע בי בידית, עד כי הבשר העודף היטלטל קלות. גברים לא אוהבים נשים שמנות.
ואף על פי שזה לא היה לגמרי נכון - היו גברים שאהבו אותי, והיו אנשים שכיבדו אותי - נחרתו בי דבריו כל שנות בגרותי כמו נבואה שהתגשמה, ואני ראיתי את העולם דרך הפריזמה של גופי, ותחזיתו של אבי...
...היו אלף מילים שיכלו לתאר אותי - חכמה, משעשעת, נעימה, נדיבה. אבל המילה שבחרתי - המילה שחשבתי שהעולם בחר למעני - היתה "שמנה"...
...האמת היא כזו: אני בסדר כפי שאני. ותמיד הייתי בסדר. לעולם לא אהיה רזה, אבל אהיה מאושרת. אוהב את עצמי ואת גופי בזכות מה שהוא יכול לעשות - מכיוון שהוא חזק ומסוגל להרים דברים, ללכת, לרכוב על אופניים במעלה גבעה, לחבק את האנשים שאני אוהבת ולטפח חיים חדשים. אוהב את עצמי מכיוון שאני מוצקה. מכיוון שלא נשברתי, וגם לא אשבר.
אתענג על טעם האוכל שלי ואיהנה מחיי, וגם אם נסיך החלומות לא יבוא לעולם - או גרוע מזה, גם אם יעבור על ידי, ישלח אלי מבט של הערכה ויאמר לי שיש לי פנים יפות וחבל שלא אעשה דיאטה - אחיה עם זה בשלום".
טוב במיטה / ג'ניפר ויינר, עמודים - 334-335.
הרבה מהתקשורת שלי מול העולם מתווכת על ידי גופי. אני חייה עם הגוף הזה כבר 28 שנים ומאז סוף התיכון והצבא הגוף הזה גדל לו עד שהתייצב על משקל מסוים שבו אני נמצאת כבר כמה שנים. קשה לי להגיד שאני חייה עם המראה שלי בשלום ושיש לי דימוי גוף חיובי. גופי ואני חיים ביחד במן סוג של פשרה, במין הבנה שאני כאן והוא כאן, שאף אחד לא הולך לזוז מפה בעשרות השנים הקרובות וגם אם ישתנה משהו באחד מאיתנו תהליך השינוי הוא ארוך.
ניסיונות לשינוי היו כבר המון - מספר דיאטות שנואות שברובן ירדתי כמות כזו או אחרת של ק"ג ואחרי כולן, ללא יוצא מן הכלל, העליתי את הכמות שירדה פלוס תוספת כלשהי. התהליך האחרון, שאני נמצאת בו כרגע, הוא תהליך משולב של טיפול פסיכולוגי וייעוץ תזונאי (הרזייה ללא דיאטה). בעיני מדובר בשילוב הכי טוב שאני מכירה אך גם הוא לא קל בכלל. אני מתקדמת יפה בשיחות הטיפוליות ומרוצה מעצמי מאוד. המשקל, לעומת זאת, נשאר תקוע ואם יש תזוזות הן קטנות מאוד והדבר נמשך כבר הרבה זמן.
החווייה שלי את גופי מורכבת גם מההתמודדות שלי עם מסרים שונים שאני מקבלת - מהוריי, מאנשים שונים שהכרתי במסגרות שונות, מאנשים זרים יותר או פחות שמרשים לעצמם להעיר על משקלי ולהכנס לפרטיותי, מהמסר החברתי שמקדש את הרזון, מרופאים שמסבירים לי שלא בריא להיות שמנה. ובתוך כל זה נמצאת גם אני, זו שמנסה לחיות עם הגוף שלה אך מתקשה. זו שמנסה ללמוד לאהוב את מה שיש כרגע אבל שומעת ברקע את הקולות האחרים. זו שמתלבטת האם השלמה עם מה שיש כרגע לא תפריע לניסיונות לרדת במשקל.
כשאנשים חדשים מכירים אותי הם רואים קודם כל את גופי. רק אחר כך אני פותחת את הפה והם מגלים שאני חכמה, מצחיקה, אינטלגנטית, חברותית, מעניינת ועוד. אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שאוהבים אותי בזכות או למרות המראה החיצוני, שמחכים להכיר את בת האדם שאני ורק אז להחליט אם אני מוצאת חן בעיניהם או לא. בצד השני של ההכרות נמצאת אני. זו שבוחנת האם האדם החדש רוצה להכיר אותי או את הדימוי שנשקף לו מהמראה שלי, דימוי שחלקו מתבסס על סטיגמות ודעות חברתיות שונות לגבי השמנה - דעות שליליות בעיקר - ולא על הכרות עם בת האדם שמאחורי הגוף. במיוחד אני בוחנת גברים חדשים שמנסים להכנס לחיי. כנראה שעם השנים ועם התגובות השונות של אנשים סביבי למדתי לראות את העולם דרך הפריזמה של האחר. לראות קודם כל את גופי ורק אחר כך את מי שאני ולכן אני מיד חושדת באחרים.
בינתיים אני למדתי ולומדת לראות את מי שאני. אני יודעת מי ומה אני, אני עדין מגלה כל יום דברים חדשים על עצמי, מעריכה את עצמי ומקיפה את עצמי באנשים שמעריכים אותי, אבל אני יודעת שלא כל אחד רואה אותי כמו שאני כבר בהתחלה ולכן עדין חושדת במידת מה. הייתי רוצה להיות יותר שלמה עם עצמי, פחות חשדנית, לתהות קצת פחות לגבי הכוונות של כל אחד שמתקרב. אני יודעת שזה תהליך ארוך וקשה. יצאתי לדרך כבר לפני זמן מה, נראה לאן היא תוביל.
אז ככה -
ב-6.6.06 (איזה תאריך מקסים 😄 מתחילה סדנת קשירה של טיצ'ר.
פרטים - בקטגוריית הבילויים או באתר של טיצ'ר.
אני רוצה ללכת אבל לא רוצה ללכת לבד ואין לי עם מי.
מי רוצה להשתתף איתי בסדנא? 😄
הבהרות:
*זו לא (!!!) הצעה לסשן אותי או להיות אדון שלי. זו הצעה להוות לי בן/בת זוג בסדנא.
**גם נשים מוזמנות להצטרף אלי.
פניות במסר פרטי, תודה.
