לפני 17 שנים. 16 באוגוסט 2007 בשעה 21:04
כתבתי מתוך שתי דמעות מלאות עומק וכוונה את המשפט :
כשמגיעים לנקודה שיודעים שאין עם מי לדבר כי אין מי שיוכל לייעץ בצורה אמינה ואמיתית ושיבין את נקודת המבט שלכם... אז יודעים שאתם לבד.
תגידו עכשיו "זה לא נכון, זו הרגשה" בלה בלה בלה.. אני לבד, אין בנאדם\בתאדם בעולם שאני יודעת שאני יכולה עכשיו לדבר איתו\ה על כל מה שאני רוצה ושלא יזכור\תזכור לי את זה בצד וישתמש בזה אח"כ, אין אחד\ת שיראה את המצב מנקודת המבט שלי וגם מנקודת המבט השונה ויוכל לייעץ בצורה הכי אמיתית וחסרת כוונות אישיות משלו\שלה...
ואני ממש לבד.
מה זה אומר עלי? שאין לי חברים... שאין לי חברות....
שאני אנוכית? שאכפת לי רק מעצמי? שאני משקיעה רק בעצמי? שאני סנובית או אולי ביישנית? מפחדת לבטוח או סתם מעדיפה שלא?
ואיך זה שפעם היו לי המון חברים וחברות... תמיד עם בנים היה יותר קל להתחבר כי הם לא דרשו השקעה כמו הבנות... אבל בכל מקרה בחיי תמיד, אבל תמיד היום לי שתיים או שלוש "חברות הכי טובות". ועוד איזה 3-4 ידידים הכי טובים.
מאלה שמסתובבים איתם, שמדברים איתם, אלה שמייעצים לכם, כאלה שאתם בד"כ בוטחים בהם שיגידו את האמת ומהלב.
אבל מה, הם כולם הלכו לאיבוד... עם חלקם אני עדיין מעט בקשר.. עם אלה ששמרו איתי על קשר. מה לעשות, אני לא אחת שתתקשר כל הזמן ותשמור על קשר. אני פשוט לא. אולי בגלל זה כבר אין לי חברים? כי אני לא מתאמצת לשמור עליהם?
אולי אני דפוקה או תמימה או לא יודעת מה, אבל תמיד חשבתי שחברים זה אמור להיות מתוך כיף והבנה הדדית ורצון לבלות זמן יחד, לא מתוך הכרח לשמור על קשר.
אולי סתם פשוט אני לא מוצאת את המקום שלי בעולם כי אף פעם לא ממש הרגשתי לגמרי במקום בין בני קבוצת גילי.. תמיד היה לי יותר נוח עם יותר בוגרים, כי גם אני יותר בוגרת משום מה. אבל מה... לבוגרים לפעמים מפריע העיניין של "מה היא מבינה, היא סתם ילדה קטנה" ואז אני נשארת תקועה באמצע בעצם. לא פה ולא שם. לבד..
אולי זה בגלל שאין לי כזה עבודה ולימודים ודברים כאלה שאנשים עושים, שככה הם מכירים חברים. גם צבא בקושי עשיתי, ודווקא היו לי שם כמה ידידות אבל ברגע שעזבתי הקשר כמובן נותק כי כל הקורס שלי שם חשבו שאני מטורללת.
וול, קקה לי.
אני בנאדם הרבה יותר מדי חברותי וזקוק לתשומת לב החברתית ולאינטראקציה הכללית, יותר מדי בשביל להיות לבד, סגורה פה בזמן שהוא ישן, ואני משתעממת...
מרגישה עוד שתי דמעות משמעותיות כאלה מתקרבות. אבל דוחקת אותן. לא אוהבת לבכות.. זה לא נעים לי וזה גורם לי להרגיש מפגרת.
זה רק אני או שמשחות שיניים מייבשות את הפה?? את הלשון כזה בעיקר..
והיום חשבתי לעצמי תוך כדי הנסיעה באוטובוס, שחסר לי העיניין הזה של חברים וחברות אבל מצד שני אני לא לגמרי לבד כי יש לי את פז ורוב הזמן כיף לי איתו ואנחנו מבינים אחד את השני וזה נחמד, ואולי אנחנו מאותם הזוגות שעושים הכל יחד.. שאין הפרדה של אני יוצאת עם חברות לבד והוא יוצא עם חברים לבד. ואולי זה לא טוב. אבל אולי זה כן, כי זה מיוחד. ולא יכול להיות שלא הגורל קירב בינינו כי יש לנו יותר מדי, אבל באמת יותר מדי, במשותף. יותר מדי דברים דומים שקרו לנו במהלך החיים, אפילו הראשי תיבות של השמות שלנו אותו דבר- פ.ג ופ.ג ויש עוד הרבה דברים אבל אני לא אתחיל לפרט על החיים האישיים שלנו. ואני יודעת שעד שהכרתי אותו תמיד המשאלה שלי הייתה למצוא מישהו שיאהב אותי אהבה אמיתית וכנה, ללא תנאים וללא גבולות, עם קבלה מלאה של מי שאני ועם סבלנות לאופי המתוסבך שלי. וקיבלתי את זה, אבל אני עדיין לא מרגישה מספיק מאושרת לפעמים.
אולי אנחנו פשוט עושים את זה בדרך הלא נכונה...? נותנים לשגרה לבלוע אותנו לתוכה.
אבל גם אין כסף לצאת.. וגם קצת נמאס כל הזמן לצאת לאותם המקומות, כי חוץ ממסעדות אנחנו לא ממש יוצאים למקום אחר חוץ מהמקומות של הקהילה.
וגם אין לנו איזה זוגות חברים כאלה שיתאימו לנו במיוחד באופי היחסים בשביל לצאת איתם ככה בשביל החברה..
כן ד"א באמת לא כתבתי, אבל בפוסט האחרון אמרתי שמצאתי עבודה בביליארד וזה, אבל החלטתי שלא בא לי לעבוד שם כי זה בלילות ויש לי תמיד כאבים מטורפים בברכיים אחרי שאני עושה משמרת של מלצרות. אבל קורות חיים כן עשיתי, ואני כן אשפץ אותם ואשלח אותם למקומות נורמליים שאני רוצה לעבוד בהם. זה לא שאני לא רוצה לעבוד, לא כזה כיף לשבת בבית ולהשתעמם ולהרגיש חרא עם זה שהוא צריך לשלם על הכל, כי אני ממש שונאת את זה. אני בנאדם שאוהב לשלם על אחרים אבל לא מרגישה בנוח שאחרים משלמים עלי. בעיקר ובמיוחד אנשים שאכפת לי מהם ושאני אוהבת אותם.
ואני יודעת גם שהמשפחה שלו לא רואה את זה בעין טובה, ואני יודעת גם שלאמא שלי לא קל כל הזמן לעזור לי פה ושם עם כסף. אני יודעת שאני צריכה לעבוד, אני גם רוצה..
אני פשוט לא רוצה להתפשר על מקום שלא יעשה לי הרגשה טובה לעבוד בו. זה נראה לי די לגיטימי.. אבל מצד שני אני סתם מפונקת כי מישהי אחרת כבר מזמן הייתה מוצאת עבודה כלשהיא ומחזיקה בה ויהי מה רק בשביל שיהיה כסף. אבל אני אני ולא מישהי אחרת, מה לעשות. ופז דווקא מקבל את זה, אבל עדיין אני יודעת שקשה לו לעמוד בעומס הכלכלי הזה ואני יודעת שזה מטריד ואני שונאת את זה וזה עושה לי הרגשה ממש רעה.
וכבר לא שכבנו מאז שהיינו בסופ"ש באילת, ובכלל לא גמרתי אז..ומאז לא עשינו כלום.
אני אפילו לא חרמנית. זה מסתכל.
והשותפים פה כאלה דפוקים וחסרי אחריות על עצמם ועל הכל שזה מרגיז, ולא משנה כמה פעמים מדברים איתם שומדבר לא עוזר.
ולפעמים פשוט נמאס לי. פשוט נמאס.
נמאס מהבלאגן שאי אפשר לסדר כבר כי כל יום זה מתבלגן מחדש כי לאף אחד לא אכפת מזה גם ככה, נמאס מהלכלוך בכל הבית כי התורות של נקיון הבית לא ממש עובדים על השותפים שלנו. נמאס לי מזה שאני מרגישה.
חשבתי על זה, הרי כל קשר שהנשמה שלי בחרה לפני שהתגלגלה לגלגול הנוכחי, כל בנאדם שאני פוגשת ומכירה, אני אמורה ללמוד ממנו משהו, הוא אמור ללמוד ממני משהו.
אני מאיצה את התהליך אמנם והולכת ישר על אנשים בוגרים שיכולים ללמד אותי יותר דברים על החיים מאשר בני טיפשעשרה שלא מבינים שיט.
אבל פה אני כבר לא מרגישה שאני לומדת. לפחות לא דברים שאני אמורה ללמוד.
אני מרגישה שאני פה יותר בשבילו, בשביל לעזור לו, ללמד אותו לדאוג לעצמו ולחיים שלו כמו שצריך, לדאוג לגוף שלו ולבריאות שלו. וגם זה לא ממש הולך לי.
אני גם יודעת שאם אני אעזוב אז הוא יחזור בדיוק לאותו מקום שהוא היה לפני שהגעתי כי הוא צריך שאני כל הזמן אזכיר לו ואדאג לו.
ואני עוד פעם באותו מצב, המצב האבוד הזה. עוד פעם הלכתי לאיבוד. למרות שמדי פעם נראה לי שזה מה שנכון לי, אבל אח"כ כבר לא נראה לי ככה, ואז נראה לי שאני צריכה לעזוב ולהמשיך הלאה... להמשיך ללמוד את החיים, באופן שלא אוכל ללמוד אותם כשאני איתו, שאני צריכה לחקור את עצמי, שיש עוד כל כך הרבה דברים שלא ראיתי ולא ניסיתי ולא חשבתי עליהם אפילו...
אני מאמינה שבשתי מילים פשוטות אך נושאות משמעות אני יכולה לתאר את המצב שלי בזמן האחרון- comfortably numb.
ואני חושבת שזה עצוב. אני לא חושבת שזה צריך להיות המצב שלי, בעיקר בגיל שאני אמורה להיות בשיא פריחתי וזה.
אפילו אחותי הגדולה, שכל החיים היא הייתה החנונית שנשארת בבית עם סרט או ספר ואני זו שיוצאת לבלות, שאני זו שיש לי המון חברים ולה לא, אפילו היא אומרת לי עכשיו שאנחנו כמו בני 70 בערך. והיא צודקת.
אבל אני גם חשבתי שאפשר לחיות את החיים בזוג, לחקור אותם בזוג, להנות מהם בזוג.
אבל אנחנו לא.
אז או שאנחנו ביחד הולכים בדרך הלא נכונה, או שאנחנו, אחד לשני, הדרך הלא נכונה.
אבל לא מסוגלת לחשוב על להתחיל עוד פעם לצאת עם אחרים, לשכב עם אחרים, או כל דבר כזה, עם אחרים- לא מסתדר לי בראש.
אני לא רואה את עצמי בכלל בלעדיו, הוא חלק כל כך גדול ומהותי עכשיו בחיים שלי שזה יהיה לי קשה מנשוא להוציא אותו מחיי..
אני גם בכלל לא בטוחה שאני באמת רוצה להוציא אותו מחיי... אני אוהבת אותו.
שוב, כמו שאמרתי, אבודה.
