|
|
|
נמאס לי.
מה יהיה !??!!??!
לייק הלווווווווווווווווו מה נסגררררר עם הגוף שליייייייי
איפה התרמוסטט הזה כשצריך אותו!?
כאילו חם לי בפרצוף, ויחסית לא ממש קר לי בשאר הגוף..
אבל מה?! כפות ידיים קפואות ברמות, למרות הכפפות!!
וגם כפות הרגליים... למרות שני זוגות גרביים.
זה לא יאומן.
אה כן, גם האף קר.
דמעות בעיניה
אודם מתפשט על לחייה
והיא עצורה
יושבת, בוהה
חושבת.. תוהה..
דמעה אחת חומקת
מהמחסום בליבה
זולגת על לחי
מתנגבת על כפפה
היא עוד לא מאמינה
היא עדיין לא בטוחה
שוב מתלבטת
לא יודעת מה עושה
יש עבר.. עבר עשיר
ועשיר הוא כמובן עיניין יחסי.
שוב לוותר?
אולי תמשיכי, תנסי..
העבר כבר היה
הוא איננו עכשיו
רק זכרונות מתוקים או מרים
הוא משאיר אחריו
ואת בעצמך עוד לא שכחת
אז איפה בעצם תמתחי את הקו
תמשיכי להתעניין ולהיות במעקב?
או שמא תתעלמי
עיניים תעצמי
פשוט תתנתקי ועם החיים תזרמי?
ומה כל כך פשוט בזה בעצם?
את לא מפסיקה
היא במחשבותייך ללא הפסקה
ממה את מוטרדת
מזה שאת לה דומה
אז יש לו טעם מסוים
זה דבר שאצל כל אחד קיים!
תפסיקי לחשוב
תנסי להרגיש
להרגיש זה כואב
זה מציק
זה מפחיד
אז אל תרגישי
אבל גם אל תחשבי
את הדרך שחסמת עוד מזמן
אל תפתחי.
עוד לא.
אוהבת? תדחיקי,
עוד לא הגיע זמנך
תתאפקי.
There is not one person
that can see the world the way you do
we all have another point of view.
So you can look
and find this point in you
and you can listen to other people
describing their way to you
but you must remeber all along
That you have a uniqe point of view.
או בעברית ובקיצור - כל אחד רואה כל דבר בצורה שונה... אז תמיד אפשר להקשיב לדעות ועצות של אנשים אחרים. אבל אף פעם לא לשכוח שאולי מה שנראה נכון בעיניהם, או להיפך- לא נכון בעיניהם, יכול להראות לגמרי שונה בעיניך.
כמו שלמדתי באזרחות: "עלינו להלחם על מנת שכל אחד יביע את דעתו, אך לא מחובתנו להסכים עם דעה זו. "
ממ איזה כיף... חלמתי היום שאני באיזה אי טרופי שנראה כמו האיים שאני לא זוכרת את שמם.. איפה שעשו לפני שנתיים בערך קטלוג של בגדי ים פלפל.. עם יב"ז..
בקיצורררררררר...הייתי שם על אי כזה מדהים, עם חול לבן שמיים תכולים בהירים וצחים ומי ים שקופים.. יאו. שמש לוהטת...
ואני וחברות שלי שוכבות שם משתזפות לנו טופלס וזה.....
אייי אייייי אייייייייייייייייי... אני רוצה לזכות בכמה מליונים בלוטו, אני צריכה את הטופלס הזה באי טרופי. בחיי שבא לי!!
היא יודעת.
אנשים תמיד אומרים לה
אנשים עוד מתערבים לה
מה ללבוש מה לאכול
מה נכון מה לא נכון
מלחשים מה הם חושבים לה
משתפים מה הם רוצים לה
איך אסור, כמה מותר
אם אפשר או אי אפשר
תעשי ותלכי תלמדי
תראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם
תצרחי, תשתקי..
רק תבואי, בואי חזרי אלי.
חזרי אלי..
כן יודעת
איך שהוא תמיד מקשיב לה
ושהוא זה שמראה לה
מראה את האמת
מה לקחת, מה לתת
ואם אתה שומע
אולי אתה יודע
איך ממשיכים מכאן?
תעשי ותלכי תלמדי
תראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם
תצרחי, תשתקי
רק תבואי.. בואי חזרי אלי.
והיא שם עצובה
רוצה להיות עצמה..
תעשי ותלכי תלמדי
תראי איך ברגע, ברגע כובשים עוד עולם
תצרחי, תשתקי כבר
רק תבואי, בואי חזרי אלי!!
(נינט - היא יודעת)
הודעה חשובה לכל הדואגים והדואגות למיניהם\ן... קודם כל- הסירו דאגה מליבכם\ן מכיוון שהכל בסדר איתנו... שנינו חיים, בריאים ושלמים טפו טפו טפו חמסה חמסה 50 מליון 😉
אני אפילו מרגישה שלמה יותר מתמיד...
לא יודעת מה איתו, זה לא התפקיד שלי לדווח.
בכל אופן- בשבת הכנתי לנו פנקייקים... יצא טעימי.. והזדיינו והיינו מושים במיטה עד הערב והתחבקנו והזדיינו ועשינו שיחות נפש. היה ממש כיף...
אפילו הצלחתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, וזה הישג.. בשבילי. הישג גדול.
כי הוא נרדם קצת ואז אני בערך רבע שעה שכבתי לידו והתבוננתי בו ורציתי להגיד את זה ולא יכולתי... אבל בסוף בקטע לא קשור דפקתי לו "אני אוהבת אותך" כזה מהיר..
וזה היה כיף. 😄 אפילו הזלתי שתי דמעות אושר וזה..
אז השלמנו, אז תפסיקו להיות כל כך מודאגים. למרות שזה נחמד לדעת שיש אנשים שאכפת להם, אז תודה }}{{
אני מאוד הייתי רוצה להיות שם עכשיו איתו... שתבריא כבר האמא הזאתי כוס אמק.
אה, היום יצא לי המיקוד לבגרות בספרות שאני מתכננת לעשות הסמסטר, בעוד חודש..
עוד לא הצצתי בו... אבל שיהיה בהצלחה.. זה הולך להיות חודש לא קל..
גם אמא, גם להספיק להיות איתו, וגם ללמוד.....
נו, סופר מיצמוציצית, או לא סופר מיצמוציצית?!? P:
מעניין אותי פשוט לדעת..
מה אתם הייתם עושים אם הייתה מסתובבת לכם בבית נערה סקסית בת כמעט 19, עם ציצי גדול ותחתון שקוף וסקסי ???
ש..ד"א.. נגמר לה בדיוק המחזור, ולא שכבתם איתה כבר שבועיים בערך...
6 שעות שינה קצת הזויה.. אוקיי. העיקר שינה.
התעוררתי עכשיו כי פשוט סתם ככה.. וזה מוזר. כי בד"כ אני לא מתעוררת כל כך מוקדם.
בכל אופן, הוא התעורר כמה דקות אחריי... בטח כי הדלקתי תמחשב וזה עשה צלילים.
אוי, שניה אני אלך להכין לו קפה.
חזרתי.
זה מרגיש פה קצת כמו דיווח ישיר משדה הקרב...
למה שדה קרב? כי.. אני מרגישה פה כאילו באמת זה שדה קרב. שני אנשים באותו בית, אבל רחוקים אחד מהשני אלפי ק"מ.
ולמה זה ככה? וול, אני לא בטוחה. לי אין שום דרך לדעת מה הוא חושב.
אני אישית קמתי עם מצב רוח טוב.. חייכתי אליו כשהוא קם, הכנתי לו קפה..
ואתמול בכלל הוא זה שעשה את המשחקים של "אני לא מדבר איתך ולא מתייחס אליך"
בחייאת רבאק, בכל הסוטול שלי, זה הדבר האחרון שיזיז לי.. שמישו לא יתיחס אלי? פחח נו ממש חידוש.
ודווקא בדנג'ן היה קטע שהיה לי פרץ אדיר של סאביות. ממש כזאת תחושה חזקה מאוד שהשתלטה עלי לכמה זמן.. תחושה של רצון להתמסרות, לכניעה..
אפילו זחלתי אליו על ארבע והשתפשפתי לו ברגליים כזה... וזה הרגיש לי טוב.
אח"כ הוא גם הספינק בי על הצלב...
וזה מטריף ת'שכל... כי כשאני לא פה אז הוא מתגעגע אלי.. וכשאני כן פה אז הוא לא מתיחס אלי ורק מוצא סיבות לא לדבר איתי או משהו כזה. אז וואט דה פאק איז דה קטע!?
ולא יודעת.. אני אפילו לא ממש זוכרת למה הוא לא מדבר איתי.
נראה לי בגלל שהיה לי פיפי בטירוף... ועד שהגענו לאגאדיר היה לי עוד יותר פיפי .. עוד שניה כאילו נוזל כבר.. בלאגנים. והייתי מסטולה, אז כל איזה 3 דקות בערך ציינתי את העובדה החשובה הזו, שבעצם, יש לי פיפי. חח וזה הציק. אז הוא אמר "עכשיו את תתאפקי עד הבית"
ובאמת שלא הייתי מסוגלת.. לא יכולתי להתאפק עוד דקה, בטח ובטח שלא עוד שעתיים.
ברור גם שממש לא הייתי במצב לציית.. בטח לא לפקודה כזו!
אז הלכתי עם אישתי לשירותים... היא עשתה פיפי, אני עשיתי פיפי.. חזרתי לשולחן. ומאז התחיל הבלאגן. (שימו לב יצא חרוז חח)
בהתחלה אני ושתי הבנות התחלנו בסוג של שיחת בנות.. והוא רק ישב בשקט עם פרצוף חתום.
אח"כ סיימתי לאכול ויצאתי לעשן בחוץ כי הייתי צריכה לנשום קצת אויר צח ולא רציתי להפריע להם באוכל.. כשחזרתי השיחה ביניהם כבר הייתה קולחת ורותחת P:
ואני התחלתי להרגיש ממש לא טוב... (אובר-אלכוהול וקלמארי לא בא לי בטוב כנראה..)
אז סתם התפחלצתי לי שם.. ואז הקאתי.. ואז שוב התפחלצתי..
ואז הלכנו...
עכשיו בעצם אני הייתי עם הבגדים של תהום.. והטרנינג שלי היה בתא המטען.
אז כשחזרתי לאוטו הוצאתי אותו ואמרתי לפלאשבק שתשב מקדימה כדי שיהיה לי יותר נוח להחליף.
האמת שפשוט רציתי שימשיכו בשיחת ההתאמה שלהם. הם נראו שניהם מאוד מעוניינים, אז למה שאפריע.. בכל אופן, נישארתי עד הבית במושב האחורי.. בשקט.
בהתחלה בחצי עילפון, אח"כ במחשבות...
בקיצור, אני לא מבינה מה הולך איתו. מה הולך איתי. מה הולך איתנו..
מה הולך פה בכלל???
רגע, מי אני? איפה אני? מה אני עושה?? P:
והשאלה החשובה מכולן - האם 1+1 אכן שווה 2 ?!
והעיקר, והעיקר.. לא לפחד כללללללל.... וזה. 😄
סתם, העיקר שאני במצב רוח טוב. :)))))
שבת שלום וברכה וזההההההה 😉
אוי פאק, איזה קטע, פתאום נזכרתי שחלמתי שמישהו מצליף בי עם שוט.. אמיתי כזה... הארוכים האלה... כמו בסרטים. איזה קטע..
דנג'ן... שתייה מרובה... פופרס... אגאדיר עם מנטרה, תהום ופלאשבק...
הקאה בשירותים בשושו...
ושיחה קולחת על האם מנטרה ופלאשבק מתאימים.. או משהו כזה. לא ממש התעניינתי.
בדרך חזרה, היות והייתי די מעולפת למחצה, השילוב של האויר הקריר בפניי ומחשבות של סוטול כבד הובילו אותי להבנה מאוד עמוקה של עצמי, של חיי ועוד כמה דברים מעניינים.
אז בעצם, איך שגלגל מתהפך לו.... ובכן, לפעמים אנחנו הפוגעים, ולפעמים אנחנו הנפגעים.
לפעמים אנחנו סתם יושבים בצד.
אני יודעת עכשיו, יותר טוב מאי פעם, שעשיתי טעות. וזו אחת מהטעויות האלה שאין לתקנה.
יש טעויות שאפשר לתקן.. ויש טעויות שמשלמים עליהן במחיר כבד.
מחיר הכאב, מחיר האהבה, מחיר הגעגוע, ומחיר החופש של הלב..
כמובן, איך לא, מחיר האכזבה.
אכזבה מעצמי בעיקר, על כל הויתורים הרבים שויתרתי לעצמי במשך שנות חיי הקצרות יחסית.
אכזבה מעצמי על אי שליטה בעצמי, על אי שליטה באופי המטורלל שלי.
על פגיעה בבנאדם יקר, שלא הגיע לו פגיעה כזו.
אדם שרק היום אני מבינה באמת עד כמה הוא היה היחיד שבאמת היה לו אכפת. כמה שהוא היחיד שבאמת אהב. אהב אותי. את מי שאני, ואת איך שאני למרות כל החרא שלי.
פשוט אהב.
ואני זרקתי אותו מליוני פעמים לאלף עזעזאלים... ופגעתי בו, ועשיתי לו כל כך הרבה דברים רעים, שרק על זה מגיע לי ללכת לגיהנום.
ידעתי שהוא אוהב אותי מכל הלב והנשמה, לכן אף פעם לא תיארתי לעצמי שיעזוב באמת..
שיתנתק ממני. לא האמנתי שיוכל.
אבל אוי, הוא הרבה יותר חזק ממני. הוא הצליח, ועוד איך..
אבל אני, נשארתי עם הטעם המר של האכזבה. עם הגעגוע שעד היום לא הבנתי מה הוא באמת..
אני נשארתי עם הבומרנג.... שלא חזר לידיי, אלא עף ישר אל תוך צווארי.. בחיתוך ישיר.
ממש כמו בסידרה של זינה הנסיכה הלוחמת.
והנה אני, כמו שהוא אמר בעצם... תמיד לבד.
עם המחשבות שלי, עם התהיות שלי, עם השטויות שלי. עם החוסר יכולת להסתכל במראה ולהרגיש אמיתית, ושלמה.
ועם הנחירות של... וול, לא של מי שהן צריכות להיות ככל הנראה.
כמו שאומרים - יו כן נוור נואו וור יו אר גויינ אנטיל יו גט דר.
אבל אח"כ יכול להיות שמאוחר מדי לחזור אחורה.
אז אני הולכת לישון, או סתם לשכב במיטה ולבהות בתוך התקרה שכנראה בוהה בי בחזרה וחושבת לעצמה "גאד, איזה מטומטמת היא .. "
אבל, סה"כ, היה ממש כיף היום או משהו.
תשמח, תגיד לה טוב לי איתך....
בואי, תסתכלי מהחלון, אין שום עננים היום..
השקט אצילי היום, השמש משקר נכון.
היא תשמח...
תשמח כי אני רק עכשיו מבין כמה טוב היה איתה..
ואל תכעס אם היא תקבל ממישהו פרח עם מכתב
חרוט בכתב ידי
עכשיו אולי תבין, כמה טוב לך איתה.
ותשמח.
(תשמח- אריק ברמן)
עכשיו תגידו לי אתם, איך זה שאנחנו תמיד מעריכים דברים הרבה יותר רק אחרי שאנחנו מאבדים אותם?
איך זה, שבשביל לאהוב צריך קודם קצת לשנוא לפעמים?
לפעמים בשביל להתחבר, צריך להתנתק.
בשביל להתפתח ולהתקדם, צריך לקחת חצי צעד אחורה קודם כל.
וכדי ששני אנשים יוכלו להיות זוג, הם צריכים ללמוד להיות הם עצמם ביחידות קודם כל.
אז עכשיו אני יודעת שהצעד שעשיתי היה נכון.... גם אם פוגע.
ועכשיו, לשכב לידו במיטה ולעשות לו נעים בגב זה פתאום נראה לי כמו פריבילגיה.
לא צריכה שהוא יעשה לי נעים בגב, כי אני מתענגת על הזכות הזו לגעת בו.
מתרגשת מכל רגע שהוא באמת קרוב אלי....
להרגיש שוב את החיבוק שלו, את הנשיקות שלו, את המגע של העור שלו מתחת לידיי..
חום גופו שמחמם אותי וחוזר אליו ממני...
להקשיב לנחירות שלו כשהוא נרדם..
לצפות לשובו, בביתו.
לשבת לידו במטבח ולראות אותו אוכל ולדבר איתו..
זה כל הדברים הכי קטנים... שעם הזמן לוקחים כמובן מאליו.
אלה הם הדברים שאנחנו הכי מתגעגעים אליהם בזמנים של ניתוק וריחוק..
אז, למה לא להשתדל להעריך אותם כל הזמן?
למה לא לזכור, שהבנאדם הזה שאיתך עכשיו... אולי מחר הוא כבר לא יהיה.
אז למה שלא נעניק אחד לשני עכשיו, היום, כרגע ובכל רגע שאנחנו יחד, את כל מה שיש לנו להעניק אחד לשני. רק כדי להעריך יותר. להרגיש יותר טוב, ופשוט להרגיש יותר.
סופסוף אני הבנתי למה אומרים שטוב להתגעגע. זה יוצר פחות קבלה כמובן מאליו אחד של השני.
ואני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מאמינה שאפשר למצוא את האיש הזה. זה שאוהבים, שרוצים להיות איתו, להעריך אותו, להעניק לו כל מה שיכולים ויותר.
