צופה במים הזורמים.. אדים עולים ונעלמים לתוך התקרה והקירות...
מורידה חולצה, מכנס, מתבוננת בעצמה במראה.. גם החזיה יורדת באיטיות מעל כתפיה והתחתון נופל כמו מעצמו. נותרת במערומיה.
את לא יכולה להמשיך לברוח מעצמך... היא יודעת. נמאס לה לברוח. רוצה מקום אחד
להשאר בו. לנצח.
האמבטיה כמעט מלאה במים החמים.. הסבון והשמן הריחני כבר במים.. מתערבבים, נמסים אחד לתוך השני, הסבון מנסה להקציף את המים והשמן כמו עוצר בעדו.. מעדיף את המים נינוחים, רכים, צלולים..
רגל אחת בתוך המים נרתעת מעט מהחום הפתאומי שנוגד את קור הרצפה שאליה הרגל התרגלה..
נעטפת כולה בתוך המים הריחניים.. מרשה להם ללטף את כל קימוריה.. לנזול ברכות בכל גופה... המים עוד זורמים.. שומעת את הטפטוף כמו במרחק..
מרגישה כל טיפה נמסה עליה.. מתערבבת עם הטיפות שזולגות מעיניה.. מלטפת את הטיפות האדומות שיורדות מידיה...
הפעם היא בטוחה.
לא הרגישה שמקומה הוא בעולם הזה.. לא התאימה, לא הצליחה, לא אהבה ולא שנאה.
הפסיקה להרגיש כל רגש. האדישות השתלטה על כל תא בגופה...
לא מרגישה אפילו את להב הסכין שחותך את תאיה.. מנסה לפרוץ את העור ולחדור לתוכה. אכזבה. גם את הכאב המשחרר שהייתה מרגישה עם מגע הלהב על עורה, איבדה. איבדה את כל הרגשות...
נעלם לו הכאב, נעלמו האכזבות, נעלמו החלומות, נעלמו האהבות.
עוצמת עיניים ומנסה להרגיש איך גופה מתרוקן מהטיפות האדומות שזולגות ממנה.. מחליקה לתוך המים החמים וחשה את חומם על פניה, מלטפים את עיניה, נושקים ברכות לשפתיה.. מקבלים אותה לתוכם.. סופגים את כל טיפותיה.. מתערבבים עם דמה..
הופכים להיות בצבעה..
היא שומעת רק את טפטוף המים במרחק.. רואה רק את עיניה העצומות מבפנים..
חשיכה שיש בה אור. דרך שהיא רוצה ללכת בה. אהבה שליבה חסם.
והכאב נגמר.
עכשיו היא נקייה יותר מתמיד. עכשיו היא נקייה לנצח.
המחשבות נמוגו, החלומות אינם קיימים עוד.
נקייה מכל הרע. אזל בה כל הטוב.
משוחררת. נקייה.
מהמקום שהיא נמצאת בו כבר אין לאן לברוח.
נצח.
לפני 18 שנים. 4 במרץ 2006 בשעה 18:09
