חיים שכאלה

השעון בנייד רוטט בחמש בבוקר בדיוק. לפני שהעיניים נפקחות, אני שולחת ידיים אל מעבר לראש ומתמתחת עמוק בתוך השמיכה. אני מרגישה את עמוד השדרה שלי נדרך, את העור נמתח על הבטן, ואת כובד השדיים המלאים שלי שנוטים לצדדים. בחושך הזה, תחת השמיכה, הגוף שלי מרגיש חם, חי ונושם - זה הרגע היחיד ביום שבו הוא שייך רק לי, לפני שכולם יתחילו לנגוס בו.

ב-05:01 מגיע הרטט השני, וזה כבר מרגיש כמו דריכת נשק. הטיקר רץ לי בראש, שורות אדומות של חדשות דחופות: להוציא את לונה לטיול - לפני שתתחיל לשרוט את הדלת. להכין כריכים: למאיה ונועה לחם בלי קשה, לפזר אותן לבית הספר ולגנים. להוציא בשר מהפריזר. 10:00 פגישה עם גדעון במשרד, הוא מצפה לכל הנתונים בראש. אימון כושר, חייבת להספיק 45 דקות ולהתקלח.

אני מתיישבת על המיטה בעירום מוחלט. תמיד חם לי, מגיל צעיר. גם בחורף, הגוף שלי מייצר בעירה פנימית שלא מאפשרת לי לסבול שום בד עלי כשאני ישנה. הכותנה, המשי, הפיג'מות הכי עדינות, כולם מרגישים לי כמו מלכודת שנסגרת עלי, מגבילה את התנועה של הירכיים שלי תחת השמיכה. האוויר הקריר של החדר פוגש את העור החם שלי, והניגוד הזה מעורר אותי יותר מכל קפה.

ביד מגששת אני מחפשת על שידת העץ שליד המיטה את המשקפיים שלי. האצבעות שלי נתקלות בקרם הידיים, במטען של הנייד, עד שהן נסגרות על המסגרת הקרה. בלעדיהם, העולם סביבי הוא בליל של כתמים מטושטשים, סמיכים וחסרי צורה; דורון הוא רק צל כהה על המצעים הלבנים, והרהיטים הם גושים חסרי פשר. אני זקוקה לחדות הזו כדי להתחיל לתפקד. אני מחליקה את המוטות מעבר לאוזניים, מייצבת את הגשר על האף, והחדר מקבל בבת אחת קצוות חדים, כמעט חותכים.

פתאום אני רואה הכל: את גרגרי האבק שמרחפים באלומת האור הקלושה, את הקמט הקטן בציפית, ואת השעה המדויקת בטלפון. המשקפיים הם לא רק אמצעי ראייה; הם השריון הראשון שאני עוטה על עצמי. כשהם עלי, המבט שלי הופך לממוקד, אנליטי, כזה שלא מפספס שום פרט

בזמן שאני צועדת למקלחת, כפות הרגליים שלי פוגשות את הפרקט הקר והזיכרון נשלף מאליו, חד כמו דקירה. אני נזכרת בטירונות, באותו בוקר חורפי במחנה 80. הצרחה של ה"הקשב" פילחה את חלל החדר, וגרמה לי לקפוץ מהמיטה באינסטינקט של חיה מפוחדת. עמדתי שם דום, מתוחה כמו קפיץ, הידיים צמודות לצידי הגוף והחזה מורם, ורק כשהרגשתי את משב הרוח הקר שחדר מהפתח על העור שלי, קלטתי ששכחתי שאין עליי כלום. עמדתי עירומה לגמרי מול המ"כית, נערה בת תשע עשרה עם מבט של פלדה שלא הנידה עפעף מול המבוכה שלי.

הייתי כל כך תמימה ונאיבית אז. רציתי למות מהבושה, רציתי שהאדמה תחת מגפי הבנות האחרות תבלע אותי כשהבנתי שהן רואות הכל – את החשיפה הבוטה הזו תחת אור הניאון המהבהב. אבל המ"כית לא ויתרה. מבחינתה, העירום שלי לא היה תקלה אנושית, אלא הפגנה של זלזול בצה"ל ובמשמעת. כשביקשתי, בקול רועד וכמעט חנוק מדמעות, רק שנייה אחת כדי לחטוף את המדים ולהתלבש, היא התקרבה אליי עד שיכולתי להריח את ריח הסיגריות והקפה מהפה שלה. היא נעמדה מול שדיי החשופים והפצירה בי בקול שקט ומאיים: "את בחרת לזלזל ככה בצה"ל? בחרת לעמוד ככה במסדר? עכשיו את יוצאת ככה החוצה. צאי למגרש".

והיא באמת הוציאה אותי. צעדתי אחריה אל תוך הקור המקפיא של חמש בבוקר, עירומה לגמרי, אל עבר המשטח שבו עמדה כל המחלקה. עמדתי שם, קופאת תחת פנסי הבסיס הכתומים שחשפו כל סנטימטר בגופי, מרגישה את עור הברווז מתפשט על הירכיים שלי ואת הפטמות שלי מתקשות מהקור ומהאימה. הרגשתי את כל המבטים מופנים אליי, עשרות זוגות עיניים של בנות שרק אתמול צחקו איתי בשק"ם. אלו לא היו מבטים מתנשאים של בנים שרוצים לראות בשר, ואפילו לא מבטים לועגים. אלו היו מבטים בזים. בוז טהור על זה שהעזתי להפר את הסדר, על זה שהפכתי את הגוף שלי למפגע משמעתי. הרגשתי את הבוז שלהן מחלחל לי לתוך הנקבוביות, צורב יותר מהרוח המדברית. ובכל זאת, בתוך תוכי, לא יכולתי אפילו לכעוס עליה. ידעתי שהיא צדקה בדרכה האכזרית. הייתי אמורה להיות מוכנה. הבאתי את זה על עצמי.

אני לוחצת על המתג בחדר האמבטיה, והתגובה היא מיידית ואלימה. האור הלבן והחזק, פלורסנט תעשייתי כמעט שקבוע מעל המראה הגדולה, נדלק בבת אחת ומכה בי חזיתית כמו זרקור בחקירה. השוק האופטי גורם לי להתכווץ, הכתפיים שלי עולות באופן אינסטינקטיבי ואני עוצמת את עיניי חזק, מרגישה את הכאב המפעם מאחורי העפעפיים. אני עומדת שם בחושך המלאכותי הזה שיצרתי לעצמי, מחכה שהאישונים יפסיקו להתמרד נגד הבוקר, עד שהכאב העמום חולף.

כשאני פוקחת אותן לאט, המציאות נחשפת במלוא מערומיה מול המראה. הבבואה שמשתקפת שם היא של אישה שעדיין שייכת כולה ללילה, לשעות הקטנות, לריחות השינה והזיעה המתוקה. קשה לי לזהות בייצור הפרוע הזה את הסמנכ"לית המהודקת, זו עם חליפות המכנסיים והמבט החותך, שאני אמורה להפוך להיות בעוד פחות מארבע שעות. השיער שלי, כהה, סמיך וגלי, נראה כמו ישות עצמאית; הוא סתור לגמרי, מלא קשרים של לילה ומפוזר על הכתפיים שלי במין פראות עייפה וחושנית שלא מתנצלת על קיומה.

אני מעבירה מבט בוחן, כמעט קליני, על העור שלי. הוא נראה עשיר וחלק תחת התאורה הבוטה, אבל מה שתופס את מרכז הבמה הוא החזה שלי. שדיים כבדים באופן כמעט בלתי אפשרי, גדושים עד אפס מקום בחלב של הבוקר. עור המוקה שלי מתוח כל כך עד שהוא נראה כמעט שקוף במקומות מסוימים, מבריק תחת האור הלבן כמו משי משומן. הפטמות שלי כהות ורחבות, בולטות מתוך השפע הזה, עדות חיה לשבע השנים האחרונות שבהן הגוף שלי לא פסק לרגע מלהיות מקור הזנה. אני נושמת עמוק, מרגישה את כובד המשקל הזה עולה ויורד.

אני מתחילה לצחצח שיניים בתנועות נמרצות, המברשת נעה במהירות בזמן שהמחשבות שלי כבר בבניין המשרדים, סורקות נתונים ומכינות תשובות, אבל הגוף עדיין כאן, חשוף וגדוש. אני יורקת את קצף המשחה הלבן, מנגבת את השפתיים בגב היד וניגשת בצעדים שקטים אל החלון הגדול שפונה לחצר האחורית. האור הלבן והחזק מהמראה שמצידי שוטף אותי מקדימה, מטיל עליי אלומה חריפה שהופכת את עור המוקה שלי לזוהר ואת בבואתי לחדה מול החשכה שמעבר לזכוכית. אני יודעת בדיוק איך אני נראית עכשיו מהצד השני: מיצג מואר היטב, פסל חי של אישה בעירום מלא, ממוסגר בתוך הריבוע של החלון על רקע הלילה השחור שבחוץ.

אני מסיטה את הווילון באותה תנועה אטית ומוכרת, שומרת על קצב קבוע כדי לא להרוס את המתח. שם, בחוץ, עומד מר לוי. הוא נשען על הגדר המשותפת שמפרידה בין החצרות שלנו, אותה גדר שביום אנחנו משוחחים מעליה על השקיית הדשא או על הבנות שלי שקוראות לו "סבא עזרא". ביומיום הוא אלמן ערירי והשכן הכי נחמד שאפשר לבקש, אבל כאן, בחמש בבוקר, כל המסכות יורדות. האור הצהבהב בחצר שלו דולק, מטיל עליו אלומה שמאפשרת לי לראות בבירור את המפגשים שלנו שתמיד מצטלבים בנקודת הזמן הזו, רגע לפני שהשמש עולה.

כשאני עומדת שם עירומה לגמרי מולו, מציגה לראווה את הקימורים שלי ואת החזה הכבד, המבט שלו כבר נעול עליי, מחכה לטקס היומי שלנו. קשה לפספס את תנועות הגוף שלו שם, נשען על הגדר; היד שלו נעה, קצבית, דרוכה, מגיבה אליי בכל מאודו. אני משחקת כאילו אני שקועה במחשבות, מביטה אל האופק המטושטש, אבל לפעמים אני בוחרת ללכת קצת מעבר. אני מעבירה יד אטית ומכוונת על הבטן החלקה שלי, מרגישה את החום של עצמי, ויורדת לאט למטה אל הירכיים הכהות, מלטפת את העור המתוח כמעט עד למפשעה. אני יודעת שהלב הזקן שלו דופק שם בחוץ, ואני מרגישה טוב עם עצמי; זה סוג של חסד אכזרי. בתוך המרוץ המטורף של חיי, אני מעניקה לו רגע של תשוקה וחיות בתוך השיממון של הבדידות שלו, ובתמורה אני מקבלת את האישור הכי גולמי לכך שאני עדיין כאן - מהפנטת ונושמת.

אני כבר מכירה את הקצב הזה בעל פה. אני יודעת בדיוק מתי הוא עומד לגמור. ברגע השיא, אני לא משפילה מבט. להפך. אני מיישרת אליו מבט חודר מבעד לעדשות המשקפיים, נעמדת זקופה יותר ונותנת לו להסתכל לי ישר בעיניים בזמן שזה קורה. אני רוצה שהוא יראה שאני רואה אותו, שהוא ידע שאני נותנת לו את זה במודע ובאור מלא. רק כשאני מזהה את ההרפיה בגוף שלו, כשהוא נשמט מעט לאחור על הגדר, אני מסיטה חזרה את הווילון באותה אטיות שקטה. שנינו נשמור על הסוד המיוזע של הבוקר.

אני מתנתקת מהחלון ועוברת לאסלה לעשות פיפי. בזמן שאני יושבת על הפלסטיק הקר, מרגישה את צמרמורת הקור מטפסת במעלה הירכיים, המוח שלי כבר מנהל מלאים. אני חושבת על הבשר שצריך להוציא מהפריזר לצהריים, נתח קפוא, קשיח וחסר חיים שצריך זמן כדי להפשיר ולהתרכך. המחשבה הזו מעלה בי חיוך עקום; כשאפתח את דלת המקפיא במטבח, הבשר יהיה רק תפאורה. מה שבאמת יבלוט שם הן השורות הלבנות, המסודרות כמו חיילים במסדר: שלושת רבעי מהמקפיא שלנו גדוש בשקיות של חלב שאוב, קפואות למשעי ומסומנות בתאריכים.

הגוף שלי הוא מפעל עובד, יחידת ייצור שלא נחה כבר שבע שנים ברצף. עברתי מבת אחת לשנייה, את מאיה ונועה הנקתי במקביל, מניקה ברצף ארבע בנות שגדלו עליי, ששאבו ממני את כל מה שהן היו צריכות כדי להפוך ליצורים חיים ועצמאיים. גם עכשיו, עם רוני, אני לא מסתפקת רק בהנקה מלאה. אני שואבת ליטר של חלב בכל יום, בנוסף למה שהיא יונקת. זה ליטר שלם של נוזל לבן, סמיך ועשיר שיוצא מתוכי.

בבית שלנו כבר שנים שלא קונים חלב בסופר. אין אצלנו קרטונים עם ציורים של פרות; יש רק אותי. הבנות שלי, גם הגדולות, עדיין נהנות מהחלב של אמא. הוא נמצא בקערות הקורנפלקס שלהן בבוקר, הוא המרכיב הסודי והעשיר בתוך הבלילה של הפנקייקים שאני מכינה להן בשבתות. הן גדלות על התמצית שלי, פשוטו כמשמעו. 

כשיש לנו אורחים, חברים או משפחה שמגיעים לבקר, אני מגישה להם קפה הפוך עם קצף סמיך ויציב. אני רואה אותם לוגמים בהנאה, משבחים את הטעם ה"מיוחד" והעשיר, ולא יודעים שהחלב המתקתק והחם שהם שותים הגיע ישירות מהגוף שלי. אני מחייכת לעצמי כשאני רואה אותם מלקקים את שאריות הקצף מהשפתיים; זה הסוד הקטן שלי. אני מזינה את כולם, עוטפת את כולם בתוך השפע שלי בלי שהם בכלל יבינו את עומק הטוטאליות שלי. אני אוהבת את זה. אני אוהבת את התחושה שהגוף שלי מסוגל לייצר שפע כזה, את הידיעה שהן צמחו מתוכי ושעדיין, בכל בוקר, אני המקור שמקיים את כל הבית הזה ואת כל מי שנכנס אליו. השפע הזה הוא הליבה של מי שאני. אני המחלבה, אני המזווה, אני הכל.

הזיכרון שלי חוזר אחורה, לימים האפלים של חטיבת הביניים. אני כמעט יכולה להריח את ריח הליזול במסדרונות ואת הזיעה של שיעורי ספורט. שם זה התחיל. הבנים היו צועקים לי במסדרון "טרה", על שם המחלבה, ופורצים בצחוק מגעיל בכל פעם שעברתי. אלו היו הצקות של גיל ההתבגרות, אכזריות וחסרות רחמים, שכוונו בדיוק למקום שבו הגוף שלי התחיל לבגוד בי ולהפוך לנשי מדי, מוקדם מדי. 

אני נזכרת ביום אחד ספציפי, יום שבו הבושה הפכה למשהו אחר. עמדתי ליד הברזייה והם הקיפו אותי, קוראים בשם הזה שוב ושוב, "טרה, איפה השוקו? טרה, תביאי לנו גבינה". מתוך ייאוש גולמי, מתוך ניסיון נואש להפסיק את הלעג ולהראות להם שאני לא מפחדת, עשיתי את הדבר היחיד שחשבתי שישתיק אותם. פשוט הרמתי את חולצת התלבושת השחוארה שלי והחזיה הלבנה והראיתי להם את "המחלבות" מקרוב. קיוויתי שהמציאות תהיה חזקה מהמילים, שהם יקפאו במקום מהחשיפה הבוטה. אבל הם לא השתתקו. הם פשוט צחקו חזק יותר, קולני יותר, והשם הזה נחקק עלי כמו אות קין. באותם רגעים לא הבנתי בכלל שיש לי יופי, הרגשתי רק את המבוכה הצורבת ואת הרצון להיעלם בתוך האדמה.

היום, כשאני שומעת את דורון לוחש לי "טרה שלי" ברגעים הכי אינטימיים שלנו במיטה, השם הזה קיבל משמעות אחרת לגמרי. הוא כבר לא כלי לנשק, אלא הצהרה על מה שאני עבורו ועבור הבנות שלנו. הוא חושב שזה מצחיק, ואני זורמת איתו, מחייכת בחושך. אני טרה. המקור של כולם. הגוף שפעם ניסו להקטין דרך הכינוי הזה, הפך להיות האימפריה שסביבה כל הבית הזה מסתובב.

הגודש שאני מרגישה עכשיו בשדיים שולח אותי בבת אחת לזיכרון מהבדיקה אצל כירורג השד לפני חצי שנה. אני זוכרת שנכנסתי לחדר והריח הסטרילי, החד, הכה בי מיד. הוא ישב שם, דוקטור לוין, איש שנראה מכובד מדי, סמכותי מדי. עוד לפני שהתחלנו בכלל בבדיקה, הוא סימן לי לעבר הכיסא שמולו ואמר בקול ענייני: "תתפשטי בבקשה מהמותניים ומעלה, ענבל. אני רוצה להתחיל בתצפית בזמן שאנחנו עוברים על הרקע הרפואי".

עשיתי כדבריו. הסרתי את החולצה ואת הגוזייה, מניחה אותן על הכיסא הפנוי, והתיישבתי מולו עירומה לגמרי בחלק גופי העליון. חשבתי שזה יקח רגע, אבל הוא לא מיהר. הוא נשען לאחור בכיסאו, העט בידו, והתחיל לנהל שיחת חולין מוזרה בזמן שהעיניים שלו סורקות אותי שוב ושוב, מלמעלה למטה.

"את נראית אישה מאוד חיונית," הוא אמר בזמן שדפדף בתיק שלי, לא מסתיר את המבט שלו מהחזה החשוף שלי. "הגנטיקה שלך מרשימה. את מרגישה שהגוף שלך השתנה הרבה אחרי ארבע לידות? הוא מרגיש לך... כבד יותר?". הוא שאל על רגישות בפטמות, על זרימת החלב, אבל השאלות היו מפורטות מדי, אישיות מדי. "כשאת מניקה, את מרגישה התכווצויות ברחם? זה מעורר בך תחושות אחרות חוץ מאימהיות?".

ישבתי שם מולו, הכתפיים שלי משוכות לאחור והחזה שלי גלוי לחלוטין תחת תאורת המשרד הקרה, והרגשתי איך המבוכה מתערבבת במין צייתנות מוזרה. מי אני שאתווכח? האיש למד רפואה שבע שנים, התמחה עוד שנים ארוכות, הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה. אם הוא בוחר לנהל שיחה של עשר דקות כשאני חשופה מולו, הוא בטח מחפש אינדיקציות הורמונליות שאני לא מבינה בהן.

הזיכרון מהבדיקה מתהדק סביבי כמו צבת. אחרי שיחת החולין המקדימה כשאני חשופה מולו, הוא סימן לי לעלות על מיטת הבדיקה. "תשכבי על הגב, ענבל. ידיים מאחורי הראש," הוא הורה בקול שנשמע סמכותי ומקצועי ללא רבב. נשכבתי שם, תחת האור הלבן והמסמא, מרגישה את הסדין החד-פעמי מרשרש מתחתיי.

הוא ניגש אליי ולא עטה כפפות. הידיים שלו היו גדולות, חמות ובשרניות. הוא הניח את שתי כפות הידיים שלו עליי והתחיל במישוש עמוק, סיבובי. בזמן שהידיים שלו חפנו את השדיים שלי, לוחצות את הרקמה הגדושה כמעט עד לעצם, הוא המשיך לשאול שאלות בטון הכי רפואי שיש, אבל התוכן היה אחר. "איך בעבודה, רמת הסטרס שלך בטח גבוהה," הוא מלמל בזמן שאגודליו חלפו שוב ושוב על הפטמות שלי. "סטרס משפיע על המערכת ההורמונלית. איך חיי המין שלך לאחרונה? האם את חווה אורגזמות מלאות? מחקרים מראים שסיפוק מיני תדיר מפחית גודש ברקמות השד ומונע דלקות."

שתקתי, המומה מהקשר המדעי כביכול שהוא יצר, אבל מי אני שאתווכח? האיש עסק בזה עשרות שנים. "בעלך... הוא מספק אותך?" הוא שאל פתאום, והידיים שלו נעצרו לרגע, לוחצות את שדיי פנימה במין מעיכה רכה אך תקיפה. "האם המגע שלו באזורים האלו גורם לך לריגוש משמעותי? זה חשוב לאבחנה של רמת הפרוטאין והאוקסיטוצין במחזור הדם שלך."

ראיתי בעיניים שלו שהוא קלט שהן הזדקרו בבת אחת. זה היה רפלקס בוגדני של הגוף, תגובה עצבית למגע הישיר של האצבעות שלו, שום דבר שקשור אליי או לרצון שלי. הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים, את המבוכה חונקת אותי, אבל אז הוא פלט בטון נמוך, קולו נסדק מעט והפך למחוספס: "יש לך חזה פשוט מדהים, ענבל. בעלך מטפל בו טוב, אני מקווה?".

השאלה הזו הייתה אמורה לזעזע אותי, אבל בתוך הערפל של המבוכה והחשיפה, המוח שלי בחר במסלול מילוט מוזר. במקום להירתע או לשתוק, שלפתי חיוך מטופש וממזרי, חיוך שניסה להראות כאילו אני לגמרי בעניין בזמן שבפנים רק רציתי שהבדיקה תיגמר. ניסיתי להיות מצחיקה, להפוך את המבוכה לבדיחה פנימית שתנטרל את המתח המעיק בחדר.

"כן," לחשתי, מקצינה את החיוך כדי להסתיר את הרעד הקל בקול, "הוא דואג למרוח עליי את הפרוטאין שלו כל לילה. זה שומר על העור מתוח, לא?". פלטתי את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם להגיד לכירורג, מנסה להוציא את עצמי מהסיטואציה דרך ההומור הבוטה הזה, להראות לו שהוא לא יכול להביך אותי – למרות שהוא הצליח לגמרי. רק כשהוא שחרר את האחיזה לאט, מחליק את אצבעותיו על העור שלי עד הרגע האחרון כאילו הוא נפרד ממשהו יקר ערך.

"מצוין," הוא אמר וקולו חזר להיות יבש. "עכשיו, שבי בבקשה על קצה המיטה. אני צריך לבדוק את הצניחה ואת זרימת הדם במצב אנכי." התיישבתי מולו, הרגליים שלי משתלשלות מהמיטה והוא נעמד ביניהן, כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את חום הגוף שלו מבעד לחלוק הלבן. הוא שוב הרים את שתי ידיו, חפן את השדיים שלי מלמטה והרים אותם מעט, בודק את המשקל שלהם, את האלסטיות. האגודלים שלו שוב התחילו במעגלים האטיים, המדויקים, המטריפים על הפטמות. "הכל נראה תקין לחלוטין," הוא אמר, אבל הידיים שלו לא עזבו. הוא המשיך להחזיק אותי ככה עוד רגע ארוך אחד, מסתכל לי ישר בעיניים, כאילו הוא מוודא שהמסר עבר.

אני עדיין יושבת על האסלה, הגוף שלי כבד ונינוח לרגע על הפלסטיק הקר. המבט שלי נודד מהרצפה אל עבר סל הכביסה, ושם, בין הבגדים שזרוקים ברישול, אני רואה את החזיות הישנות שלי. פעם הייתי לובשת חזיות ברזלים קשיחות, יצירות הנדסיות עם ארבעה סוגרים מאחור שדרשו מאבק של ממש בכל בוקר. הן היו במידה 80D, אבל מאז שהתחילו ההנקות ברצף, המספר הזה הפך לבדיחה. בכל בוקר מחדש השדיים שלי גדלים למידה לא ידועה, מתנפחים עם השפע הלבן שנוצר בתוכם עד שהם פשוט נשפכים החוצה מכל חזייה סטנדרטית, מורדים בבד ובברזלים שננעצים בבשר.

החלטתי להפסיק להילחם בזה ועברתי לגוזיות רכות. בדים אלסטיים ונמתחים שפשוט מחבקים את מה שיש, בלי לנסות לרסן אותו. אני זקוקה לחופש הזה; הגוזיות האלו מאפשרות לשפע לנשום, לנוע איתי, להתרחב יחד עם הגודש ולהתכווץ אחרי השאיבה. אין יותר מאבק בסוגרים או סימנים אדומים על העור - יש רק את המגע הרך שמאפשר לי להרגיש את הגוף שלי כפי שהוא. אני כבר לא מחפשת לצמצם או להסתיר את עצמי.

אני מסיטה את המבט מהסל ועיניי נעצרות על הקיר שלצדי. שם, על אחד האריחים הלבנים והנקיים של האמבטיה, ממש בגובה העיניים שלי כשאני יושבת, מודבקת מדבקה נוצצת של אלסה מ"לשבור את הקרח". היא נראית כל כך לא קשורה, דמות מצוירת צבעונית שבוהקת תחת האור הפלורסנטי החזק והבוטה, עדות אילמת לכך שהבית הזה שייך לבנות שלי הרבה יותר משהוא שייך לי. הן מסמנות טריטוריה בכל מקום, אפילו על הקירות של המבצר האחרון של הפרטיות שלי.

אלסה מחייכת אליי מהקרמיקה בזמן שאני מעבדת את המעבר הזה, בין האישה החשופה שיושבת כאן לבין המנהלת שצריכה עוד מעט לכבוש את הישיבה במשרד המנכ"ל. אני מביטה במדבקה ותוהה אם גם גדעון או מר לוי היו מצליחים לזהות את האמא שבי מבעד לחליפה, או שהם תמיד יראו רק את "טרה", המחלבה האנושית שהם כמהים אליה.

"אמא... ציצי."

הקול הקטן והצרוד משינה חותך את השקט של האמבטיה ומנפץ בבת אחת את רצף המחשבות על הכירורג, מר לוי והחזיות הישנות. רוני עומדת שם, ממוסגרת במשקוף הדלת, פעוטה בת כמעט שנתיים שגוררת אחריה את ה'חיתולי' המרוט שלה כמו שובל של מלכות זעירה. המוצץ תקוע לה בפה באלכסון, והיא מצחקקת למראה הזרם הקטן והלבן שפורץ ממני.

אני עדיין על האסלה, חשופה לחלוטין תחת האור החזק, וברגע שהמבט שלי פוגש אותה, המוח שלי נותן פקודה מיידית לגוף. זהו רפלקס שחרור החלב - תגובה ביולוגית שאין לי עליה שום שליטה. בתוך שנייה, הגוף שלי מגיב בדקירות מוכרות של אלפי מחטים עדינות שמתפשטות מהצלעות ועד לפטמה. הטיפה הבודדת הופכת במהירות לדליפה של ממש, שובל לבן וחם שזולג על העור שעל הירך שלי.

כל הזהויות שלי מתנגשות ברגע הזה: המנהלת הבכירה, האישה מהזיכרון של הכירורג, והאמא שהיא בסך הכל כלי קיבול. אני לוקחת חתיכת נייר טואלט ומבצעת פעולה כמעט טקסית, מנגבת נגבת את החלב שזלג על הירך וז מנגבת ביסודיות את העור שבין רגליי. הציצי שלי כבר מזמן לא שלי; הוא נחלת הכלל, המחלבה הביתית שתמיד פתוחה.

אנחנו חוזרות למיטה בחושך. רוני מתחברת אליי במין רעבתנות שקטה, והגודש המכאיב שהעיק עליי כל הבוקר משתחרר בבת אחת. יחד איתו מגיעה תחושת כניעה עמוקה, ויתור על האגו לטובת המזון. כשהיא מסיימת צד אחד, אני מעבירה אותה מעל הבטן שלי לשד השני, מרגישה את כובד הגוף הקטן שלה עליי.

ואז מגיע הרגע שבו היא מסמנת בעלות. היד הקטנה והחמימה שלה יורדת למטה, אל הבטן התחתונה שלי, ומוצאת את הדרך אל התלתלים הכהים שבין רגליי. היא מסלסלת אותם באצבעותיה הקטנות בתנועות אטיות, מושכת בעדינות, משחקת בהם כאילו היו פרווה של בובה או שמיכת ביטחון. זה לא מיני; זה הכי רחוק משם. זו הצהרת טריטוריה. מבחינתה, השיער הזה, העור המתוח, החלב שזורם לה לגרון והרחם שבו נוצרה – הכל חלק ממנה. הכל בית. אני עוצמת עיניים ומרגישה איך כל הלחץ של היום שעומד להתחיל מתפוגג לרגע לטובת האינטימיות הפראית הזו.

כשהנשימות שלה הופכות כבדות וקצביות, אני מנתקת אותה בעדינות, מרגישה את הוואקום משתחרר. אני מובילה אותה חזרה לחדר שלה, משכיבה אותה בין הבובות וסוגרת את הדלת מאחוריי בשקט מוחלט, משאירה מאחור את עולם הילדות

.

עכשיו אני חוזרת לחדר השינה שלי. האוויר שם שונה, כבד יותר. דורון עדיין שם, והגיע הזמן למסדר הבוקר האמיתי.

המשקפיים עדיין מונחים על האף שלי, המסגרת שלהם מרגישה פתאום כבדה ורצינית יותר על רקע העירום שלי. אני נעמדת מול מראת הגוף שבחדר, ובתנועה מיומנת, כזו שביצעתי אלפי פעמים לפני ישיבות דירקטוריון ושיחות שכר, אני אוספת את כל השיער הסתור והפראי שלי למעלה. אני מהדקת אותו לקוקו גבוה ומתוח כל כך, שהוא מושך את עור פניי לאחור, חושף את העורף הכהה ואת תווי הפנים הברורים שלי. מבעד לעדשות המשקפיים, המבט שלי הופך חד, ממוקד, כמעט קר. אני מסתכלת על הבבואה שלי ורואה את הניגוד: גוף רך, נשי וגדוש חלב, מול ארשת פנים של אישה שבאה לבצע עבודה.

אני חושבת על המשימה הבאה בלו"ז שלי. זו המשימה היומית הקבועה, "מסדר הבוקר" של דורון. בלוח הזמנים הצפוף שלי, זהו זמן איכות מסוג אחר, טקס שבו אני המפקדת והוא הקהל השבוי.

דורון שוכב על הגב, השמיכה מכסה רק את פלג גופו התחתון. אני רואה את התנועה הקצבית של בית החזה שלו, את הנשימות שהופכות כבדות ומהירות יותר ברגע שהוא מרגיש את הנוכחות שלי בחדר. הוא לא פוקח עיניים, הוא לא צריך; הוא מזהה את הריח שלי, את החום של העור שלי, את הרשרוש הקל של הצעדים. אני לא חוזרת לצד שלי של המיטה כדי לישון עוד חצי שעה. אני נעמדת לידו, והקוקו הגבוה שמושך את רקותיי נותן לי ארשת של ריכוז מוחלט, כאילו אני עוברת על דוחות רבעוניים.

אני כורעת על ברכיי על המזרון ליד מותניו. המזרן שוקע מעט תחת כובד הגוף שלי, והמבט שלי מתמקד בבליטה הברורה, הדרוכה, שמתחת לשמיכה. אני לא מסירה את המשקפיים. דורון תמיד מתעקש על זה; הוא אוהב שאני עושה את זה ככה, כשהם עליי. אני לא באמת מבינה מה הקוד הזה מפעיל אצלו, אולי זה הניגוד הבלתי אפשרי בין המראה ה'סמכותי', המלומד והמרוחק של המשקפיים לבין העירום המוחלט והזמין של הגוף שלי מתחתיהם. כך או כך, זה עובד עליו כמו שעון. כשאני עם המשקפיים, הוא מרגיש שאני באמת "שם", מרוכזת בו במאה אחוז, מנתחת את הצרכים שלו בדייקנות של אנליסטית.

ביד יציבה, אני מחליקה את השמיכה למטה. גל של חום עולה מהגוף שלו, ריח של שינה ושל תשוקה גברית גולמית. הגיע הזמן להתפנות אליו. הגיע הזמן להראות לו שגם עם המשקפיים והקוקו המתוח, אני עדיין הטריטוריה שלו, והוא - הפרויקט הראשון שלי לבוקר זה.