אני לא חוזרת לצד שלי של המיטה כדי לישון עוד חצי שעה; בבוקר הזה אין מקום לשאריות של שינה. אני נעמדת ליד מותניו של דורון, והקוקו הגבוה שמושך את רקותיי לאחור נותן לי ארשת של ריכוז מוחלט, כאילו אני עוברת על דוחות רבעוניים ברגע קריטי.
אני כורעת על ברכיי על המזרן. הוא שוקע מעט תחת כובד הגוף שלי, והמבט שלי מתמקד בבליטה הברורה שמתחת לשמיכה. אני לא מסירה את המשקפיים. דורון תמיד מתעקש על זה; הוא אוהב שאני עושה את זה ככה, כשהם עליי. אני מחליקה את השמיכה למטה ביד יציבה. גל של חום עולה מהגוף שלו, ריח של שינה ושל תשוקה גברית גולמית שמחפשת פורקן.
"בוקר טוב," הוא לוחש, עיניו עדיין עצומות למחצה, והידיים שלו כבר נשלחות קדימה, מחפשות את הקימורים שלי.
אני מסיטה את ידיו בעדינות אך בתקיפות, מחייכת חיוך קטן של "אין לך סיכוי". "תנוח, דורון," אני אומרת בקול נמוך, חצי בהומור וחצי בפקודה. "תן לי לעשות את מה שאני צריכה ושחרר אותי. הרשימה שלי היום ארוכה מדי בשביל המשחקים האלו."
אני לא מחכה לאישור ורוכנת קדימה. השדיים הכבדים שלי תלויים מעליו. אני שולחת יד אחת, ואז את השנייה, ועוטפת את איברו בשתי כפות ידיי. אני מתחילה להניע אותן בקצב קבוע ומהיר, יוצרת חיכוך הדוק שמאלץ את הדם לזרום למעלה.
תוך כדי התנועה הקצבית של הידיים, אני רוכנת עוד קצת. מבעד לעדשות המשקפיים המבט שלי חד, בוחן את ההתקדמות. כשאני מרגישה שהוא הופך לבטון תחת כפות הידיים שלי, שהווריד בבסיס פועם בעוצמה שמעידה על מוכנות מלאה, אני פותחת את פי לאט.
המבט שלי נשאר מקובע באוויר, עובר על רשימת המטלות: מאיה צריכה את חולצת התנועה, נועה צריכה תור לרופא שיניים, והמצגת של גדעון... המצגת חייבת להיות מושלמת. הזיכרון שלי נשלף לאחור, לשנה הראשונה שלנו יחד. אני נזכרת בהלם של הפעם הראשונה שראיתי אותו נחשף ככה מולי. חשבתי שזה פשוט לא הגיוני, שאין סיכוי שהפה שלי יוכל להכיל את הגודל הזה בלי להיחנק. פעם, כל תנועה עמוקה מדי הייתה מפעילה אצלי את רפלקס ההקאה, מעוררת דמעות של חוסר אונים בעיניים ושיעול חנוק.
אבל היום? היום אני כבר במקום אחר לגמרי. השנים והניסיון הפכו את הפה שלי לכלי עבודה משומן. אני יודעת בדיוק איך להרפות את הגרון, איך לשלוט בשרירים שהיו פעם מורדים. אין יותר רפלקס הקאה; יש רק ביצוע.
אני יורדת לו. החום שלו ממלא לי את חלל הפה בבת אחת. אני עוטפת אותו בשפתיים הדוקות, ומרגישה את הראש שלו נלחץ כנגד החיך שלי. אני עובדת בקצב מכני, מדויק. כשאני מעמיקה את התנועה, הידיים של דורון נשלחות קדימה בבת אחת. הוא תופס את ראשי בשתי ידיו, אצבעותיו ננעצות בשיער המתוח שלי, והוא מצמיד את פי בכוח לבסיס האיבר שלו.
פעם, התנועה האלימה הזו הייתה גורמת לי להשתנק. עכשיו, אני פשוט נרגעת לתוך זה. בזמן שהאיבר שלו ממלא את כל גרוני, עד הסוף, אני שולפת את הלשון שלי מלמטה ומלטפת את האשכים שלו בתנועות קצביות. זה הניגוד המושלם - העומק המוחלט של הגרון מול הרכות של הלשון על העור הדק שלו.
אני מרגישה את הגוף שלו נמתח, את הירכיים שלו רועדות תחתיי. ברגע השיא, הוא לא זז. הוא מחזיק את ראשי צמוד אליו, ואני מרגישה את זרם החום הראשון פורץ מעומק הגרון שלי. זהו חלק מההסכם הלא כתוב שלנו: הוא גומר ישירות פנימה. אני לא אוהבת את הטעם של הנוזל הסמיך הזה על הלשון, אבל כשהוא עובר ישירות לגרון, זו פשוט עוד פעולה של בליעה. פשרה נקייה, יעילה, כזו שמאפשרת לנו לסיים את הטקס בלי שאצטרך לרוץ לירוק בכיור.
אני בולעת כל פעימה, כל זרם חם שנשלח לתוך גרוני, עד שההתכווצויות שלו דועכות. רק אז הוא משחרר את האחיזה בראשי.
אני מתנתקת ממנו באטיות, מרגישה את האוויר הקר של החדר חוזר לפי. אני מתיישבת זקופה על ברכיי, מנגבת את השפתיים בגב היד בתנועה עניינית. דורון שוכב שם מפורק, נשימתו כבדה ומבטו בוהה בתקרה.
"זהו," אני אומרת, ומרימה את המשקפיים חצי סנטימטר למעלה, חזרה לגשר האף. "תתחיל לזוז, אני רוצה לסדר את המיטה"
אני קמה מהמיטה בלי להביט בו שוב. סיימתי איתו לבוקר זה.
אני נכנסת למטבח. השקט כאן הוא חסד זמני, ואני זזה בו בביטחון של מי שמכירה כל גרגר בשיש. אני ממלאת את המקינטה במים קרים ובקפה טחון, מניחה אותה על האש ומחכה לבעבוע המוכר. כשהקפה השחור והחזק מוכן, אני מוזגת לעצמי ספל, מוסיפה שלוק של חלב קר ומתיישבת על הכיסא הגבוה.
זה הרגע שלי. ספל הקפה ביד אחת, והיד השנייה כבר מחברת את המשאבה.
וואמפ-וואמפ-וואמפ.
אני לוקחת לגימה ארוכה, נותנת לקפאין להעיר את המערכות, בזמן שהוואקום עושה את שלו. המבט שלי נודד למיילים בנייד, האצבעות מתקתקות תשובות קצרות לגדעון. כשהבקבוקים מתמלאים, אני מנתקת את המשאבה בזריזות, מעבירה את החלב לשקיות ודוחפת אותן למקום הקבוע שלהן במקפיא.
עכשיו, לפני שהבית מתעורר, אני פונה לתיק האימון שעל האי.
אני מניחה את חצאית העיפרון הכחולה בתוך התיק. מעליה אני פורסת את החולצה הלבנה. הבד שלה דק, ואני מחליטה להוציא מהתיק את הגוזייה השחורה ששמתי שם אתמול בלילה, מחזירה אותה למגירה ושולפת במקומה את הלבנה. אני מניחה אותה יחד עם התחתונים בתוך התא הפנימי של התיק וסוגרת את הרוכסן. אני מוסיפה את נעלי העקב, הדאודורנט והבושם.
אני סוקרת את התיק פעם אחרונה. הכול שם. הצ'קליסט שלי בראש תמיד עובד.
אני נועלת את הכפכפים וזורקת על עצמי את גופיית ספגטי ומכנסון. לונה כבר משתפשפת לי ברגליים, והזנב שלה דופק על הרצפה בקצב שמאיץ בי לצאת.
אני יוצאת החוצה וסוגרת את הדלת בשקט. האוויר בשעה כזו הוא שילוב של ריח דשא קצוץ ולחות שמרגישה כמו צמר גפן מתוק שנדבק לעור. הרחוב רחב ושקט בצורה כמעט מלאכותית. אני עוברת ליד הווילות המבוצרות בחומות גבוהות וצמחייה מטופחת, וחושבת לעצמי שמאחורי כל התריסים המוגפים האלה אנשים עוד ישנים את החלומות היקרים שלהם. רק אני בחוץ, מזיעה.
"נו, לונה, קדימה," אני לוחשת ומאיצה בה כשהיא עוצרת ליד הבית של משפחת רוזנבלום. לונה, פיטבולית שרירית ששוקלת כמעט חצי ממני, מביטה בי במבט היודע-כל שלה ולא זזה סנטימטר. היא לא ממהרת לשום מקום.
כשרצינו להביא אותה, דורון נשבע שהוא זה שידאג לה ויוציא אותה. הוא רצה פיטבולית, "כלבת שמירה אמיתית". בפועל, הוא בעיקר משחק איתה על השטיח כשהוא בבית, ואני זו שמוצאת את עצמי נגררת אחריה כל בוקר וכל ערב, נלחמת ברצועה מול כוח פיזי שאני לא באמת יכולה לו.
המוח שלי כבר מריץ רשימות: המטפלת מגיעה בשבע, אני חייבת להזכיר לה לתת לרוני גם את החלב השאוב מהמקרר ולא רק מוצקים, יש לי פגישה ב-11:00, ואסור לי לשכוח את התיק של מאיה לשיעור אמנות. אני עוברת ליד החומות הגבוהות ותוהה לעצמי אם גם מאחוריהן הכל מתפרק מתחת לפני השטח או שרק אצלי הבוקר נראה כמו שדה קרב במסווה של אידיליה.
אחרי עשרים דקות, הסיבוב מסתיים. לונה מריחה את השער שלנו והיא פשוט טסה. אני נגררת אחריה במעלה הרחוב, הנשימה שלי כבדה והלחות כבר גורמת לגופייה להידבק לי לגב בכתם כהה. אני מרגישה את הגוף שלי מיטלטל עם כל צעד; הגופייה הדקה בקושי מחזיקה משהו והחזה שלי קופץ מצד לצד בחופשיות, אבל אין לי כוח לסדר את זה. אני רק רוצה להגיע למזגן.
אנחנו מגיעות לגדר המשותפת, ואני נעצרת לרגע כדי להסדיר נשימה. עזרא כבר שם, כמובן. נשען על הגדר עם הסיגריה, העיניים שלו עוקבות אחרי בית החזה שלי שעולה ויורד במהירות.
"בוקר טוב, ענבל," הוא אומר, והעשן יוצא לו מהפה לאט. "היא מריצה אותך חזק הכלבה הזאת, אה?"
"בוקר טוב, עזרא," אני מתנשפת, מנגבת את הזיעה מהמצח. "כן, היא מריחה את הבית ומשתגעת. אני בקושי עומדת בקצב שלה."
הוא לוקח שאיפה עמוקה. "אני רואה. את ממש נוטפת. דורון לא בקטע של הליכות בוקר נמרצות?"
"הוא עוד ישן," אני עונה פשוט. "הוא היה גמור אתמול, אז... אני עושה את זה."
"גמור, אה?" עזרא מחייך חיוך קטן בזווית הפה. "הוא נראה לי דווקא די ערני אתמול בערב. אבל אולי הבוקר שלו התחיל בצורה שפשוט דורשת לנוח אחר כך. יש בקרים כאלה, לא? שפשוט מוצצים ממך את כל הכוח על ההתחלה."
אני מרגישה גיחוך קטן עולה לי בגרון. מעניין מה עזרא היה אומר אם הוא היה יודע שבאמת שאבתי מדורון את כל החיים לפני עשרים דקות, אני חושבת לעצמי ונהנית מהסוד הקטן הזה. המחשבה הזו כמעט גורמת לי לצחוק, אבל אני שומרת על פנים רציניות. אין סיכוי שהשכן הזקן הזה מדמיין מה קורה אצלנו בחדר השינה.
"אולי. לא יודעת. הוא פשוט עייף," אני אומרת ומחליפה נושא. "תגיד, הממטרה אצלנו בפינה... נראה לי שהיא סתומה. ראיתי שהיא בקושי משפריצה כשיצאתי מקודם."
עזרא צוחק, צחוק יבש. "היא בסדר גמור, ענבל. את יודעת, לפעמים פשוט צריך לדעת איך להחזיק את הראש שלה נכון, לשחק עם זה קצת ביד, ואז הזרם יוצא חזק ובדיוק למקום הנכון."
"אה... אוקיי," אני עונה, חסרת סבלנות. "אני פשוט אגיד לגנן שלי שיסתכל על שלנו."
"זה לא כזה מסובך למי שיש לו ידיים טובות," הוא זורק כשאני כבר מושכת את לונה לכיוון השער. "תמיד נראה שאת יודעת בדיוק איך לתפעל דברים בבית הזה כדי שיעבדו מהר. את לא אחת שמשאירה עבודה לחצי הדרך, אה ענבל?"
"כן, טוב, חייבים לתקתק," אני עונה לו בלי להסתכל אחורה. "יום נעים, עזרא!"
אני ממהרת לשביל הכניסה, מרגישה את הזיעה זולגת לי במורד הגב. אני פותחת את הדלת ונותנת ללונה לגרור אותי פנימה, משאירה את החום, הלחות והשכן מאחוריי בלי להקדיש לזה עוד מחשבה אחת נוספת.
אני טורקת את דלת הכניסה הכבדה מאחוריי. רעש המנעול הוא הסימן הראשון לחילופי המשמרות. המזגן מקבל את פניי במכת קור, אבל במקום להקל, הוא גורם לשכבת הזיעה שעוטפת אותי להפוך לדביקה וקרה ברגע אחד. החולצה נצמדת לי לגב, ואני מרגישה את הטיפות מחליקות לי במורד עמוד השדרה.
לונה מתנערת ליד הרגליים שלי, מעיפה רסיסי טל מהפרווה שלה על הריצוף המבריק של המבואה. "שקט, לונה," אני לוחשת בעצבים, וממהרת למלא לה את הקערה באוכל יבש רק כדי להשתיק את הגירוד של הציפורניים שלה על הריצוף. הרעש של הכדורים נופלים לפלסטיק נשמע לי כמו רעש של חצץ בראש. לרגע אחד עולה בי זיכרון מהיר מהשיחה עם עזרא בחוץ, המבטים, הרמזים - אבל אני מנערת את זה מיד. אין לי מקום בראש לזה עכשיו. אני מסריחה מזיעה של בוקר יולי, הגוף שלי דביק, ואני חייבת לתפקד.
דורון לא כאן. הוא יצא לריצה שלו מייד לאחר שיצאתי עם לונה. זה ההסכם הלא כתוב שלנו -אחרית על תפעול הבית. אני לא ממורמרת על זה; ככה הזוגיות שלנו עובדת, ומישהו חייב להחזיק את ההגה בזמן שהשני שורף קלוריות בכבישים של השכונה.
"אמממאא! אני רוצה פנקייק!" הצעקה של מאיה מגיעה מהמטבח, חדה וצלולה.
"אין פנקייק היום, מאיה! אין זמן," אני צועקת חזרה, הקול שלי כבר בקצה גבול הסבלנות.
ליאור יוצאת מהחדר שלה, גוררת רגליים בפיג'מה גדולה מדי. "אמא, איפה הציור שלי? הבטחת שתשימי לי אותו בתיק לגן, אני לא מוצאת אותו."
"תלוי על המקרר, ליאור," אני זורקת לעברה וממהרת לחדר של רוני.
הריח מכה בי כבר מהמסדרון, הדלת של החדר פתוחה. רוני כבר עומדת בתוך המיטה, אוחזת בסורגים בידיים שמנמנות, השיער שלה סתור ונדבק למצח. היא רואה אותי ומיד מתחילה לקפוץ ולבכות בדרישה לצאת. הריח החמוץ בחדר לא משאיר מקום לספק - החיתול מלא עד אפס מקום.
"בוקר טוב, בובה שלי," אני אומרת ומרימה אותה. היא כבדה, חמה, ונצמדת לגופייה הלחה שלי בחיבוק חזק מדי. המגע של העור הדביק שלי בעור החם שלה גורם לי לצמרמורת של אי-נוחות. אני משכיבה אותה על השידה ופותחת את החיתול העמוס. הריח מכה בי ישר בפנים, אני נחרדת - קקי נוזלי, צהוב-ירוק זחוח, בכמות שנראית בלתי אפשרית לגוף כזה קטן.
בדיוק כשאני מרימה את המגבון, רוני חסרת סבלנות, היא בועטת ברגליים השמנמנות שלה לכל עבר. פתאום, בעיטה אחת חזקה פוגעת ישירות במרכז החיתול הפתוח.
זה קורה בשבריר שנייה. נתזים של הנוזל הצהוב-ירוק עפים באוויר. אני מרגישה את המגע הרטוב והחם על הלחי שלי, וכתמים גדולים נמרחים על הגופייה הלבנה שלי, בדיוק מעל החזה. אני קופאת לשנייה, הגועל עולה לי בגרון, ריח חריף ומתקתק של תינוקת חולה, אבל אין לי זמן אפילו להיגעל. אני לוקחת מגבון, מנגבת את הפנים בתנועה גסה, עוברת על הגופייה בתנועה אחת אלימה ומשאירה שם מריחה חומה-ירוקה ומגעילה, ומסיימת לחתל אותה בשיא המהירות.
אני מורידה אותה לרצפה, אבל היא לא מסרבת. היא רוצה על הידיים. היא נצמדת לרגל שלי ומתחילה לייבב.
"קדימה, למטבח." אני ממלמלת וגוררת את רוני איתי.
"מאיה! בואי לפה עכשיו לצמות!" אני קוראת, נעמדת במרכז המטבח כדי לחסוך זמן.
מאיה נכנסת למבטח, בו כבר שורר כאוס מנוהל. היא מתיישבת על הכיסא הבר הגבוה. ליאור מסתובבת סביב האי, מחפשת את הציור שלה לגן ובוכה בשקט שהוא אבד. יעל, הבכורה, היא נקודת האור היחידה; היא יושבת בקצה האי, שקועה באייפד שלה עם אוזניות, אוכלת קורנפלקס בשקט מופתי, מנותקת לגמרי מהדרמה.
"אמא, אני לא רוצה קורנפלקס! אני רוצה פנקייק!" מאיה צורחת.
"אין פנקייק היום, מאיה. תאכלי את מה שיש," אני עונה בטון רובוטי. אני נעמדת מאחוריה, לוקחת את המברשת ומתחילה לקלוע לה צמות. הידיים שלי נעות במהירות, למרות הדביקות של הזיעה והקקי שעוד נשאר ומתייבש לי על הלחי ועל הגופייה.
אני עומדת, מתוחה, הרגליים שלי פסוקות קצת ליציבות, הידיים עובדות מהר על השיער של מאיה, מנסה להתעלם מהריח שעולה מהגופיה שלי.
רוני, שמרגישה שהיא מקופחת ומפסידה תשומת לב, נעמדת מאחוריי. היא תופסת בגומי של מכנסי הריצה הקצרים שלי. "אמא! אמא!" היא דורשת, ומושכת בבד בכל הכוח של פעוטה עקשנית בת שנתיים.
בשנייה אחת, אני מרגישה את האוויר הקר של המזגן על הירכיים והישבן. הגומי השחוק מהכביסות נכנע למשקל שלה. המכנסיים מחליקים למטה בבת אחת ונערמים סביב הקרסוליים שלי. רוני, שלא ציפתה שההתנגדות תיעלם פתאום, מאבדת שיווי משקל, נופלת אחורה על הטוסיק ומתחילה לצרוח בבכי נעלב ומבוהל.
אני עומדת שם. קפואה לרגע. אני לא מנסה להרגיע את רוני. אני לא מתכופפת להרים את המכנסון. אני עומדת שם, חשופה לגמרי מהמותניים ומטה - בלי תחתונים, עם גופייה מוכתמת בקקי ומיוזעת למעלה. אני פשוט ממשיכה לקלוע את הצמה של מאיה. תוך כדי תנועה, אני מרימה רגל אחת גבוה, מחלצת אותה מתוך ערמת הבד על הרצפה, ואז את השנייה. אני בועטת את המכנסון הצידה בתנועה עצבנית.
ופתאום זה מציף אותי. הידיים שלי ממשיכות לקלוע, מכאניות לחלוטין, הדמעות מתחילות להציף אותי. אלו לא דמעות של מבוכה, אלו דמעות של לחץ טהור. הכל נערם עליי: הקקי שעף עלי, הריח של לונה שעדיין דבוק לי לידיים, הדרישות של מאיה, המצגת שלא סיימתי בראש, העייפות, הצרחות של רוני שמהדהדות לי במוח. הדמעות פשוט מתחילות לזלוג, חמות ומלוחות, מתערבבות עם הזיעה על הלחיים ואני לא מנגבת אותן. אני נושכת את השפה התחתונה כדי לא להתפרק בקול רם, כדי לא לצרוח. אני מרגישה שאני טובעת בתוך הבוקר הזה.
בדיוק אז נשמע הרעש המוכר של המפתח מסתובב בדלת הכניסה.
נופר נכנסת פנימה. הצעדים שלה קלילים. צועדת פנימה ונעמדת ישר מול המטבח. התמונה ברורה לה בשנייה: אני עומדת באמצע המטבח, רועדת מלחץ, חצי עירומה, מלוכלכת בקקי על הפנים והחזה, דומעת ומיוזעת, מוקפת בארבע בנות שכל אחת מהן נמצאת ביקום אחר, כשרוני צורחת על הרצפה ומאיה מחכה לגומייה.
היא לא ממצמצת. היא לא מסיטה מבט במבוכה. היא מכירה את הבית הזה, היא מכירה את הטירוף.
אני מנגבת את הדמעות מהר עם הכתף החשופה. "הו, נופר... מעולה שהגעת," אני אומרת, הקול שלי רועד וסדוק, אבל אני מכריחה חיוך קטן ועקום. "הקדמת... פשוט הצלת אותי."
נופר לא מנידה עפעף. היא כבר ראתה הכל. "בוקר טוב ענבל. הכל בסדר, לכי."
"תמשיכי את הצמה השנייה של מאיה, בבקשה," אני אומרת ומושיטה לה את המברשת כאילו זה שרביט שליחים.
"אין בעיה, ענבל. לכי, אני משתלטת," נופר לוקחת את המברשת ומתיישבת ליד מאיה בטבעיות גמורה.
"יופי. אני... אני במקלחת," אני ממלמלת.
אני מסתובבת ומתחילה לצעוד החוצה מהמטבח לכיוון יחידת ההורים. אני הולכת זקופה, חצי עירומה ומלוכלכת, משאירה מאחוריי את הבלגן ואת נופר שמביטה בי הולכת משם בלי אומר ודברים. אני נכנסת לחדר השינה שלי, סוגרת את הדלת מאחוריי, ונשענת עליה לרגע בעיניים עצומות. השקט סוף סוף עוטף אותי.
שקט.