Speechless

פרפרי

לבושה מרופט על גופה בכוונה,
מחשבת להתפרץ כלהבה
מוחה מסתובב כקרוסלה וסחרחרה
מחשבותיה יורקות אש
קורנות לכל עבר
מאירות כבמנסרה.

הצורך הנואש הזה שלה
של ניפוצה כציור מבד קנווס על בשר,
הנה מגיעות הנשיקות הנושכות
בדפוסים של כאב מבוקש.
כגן עדן טהור של תחושות,

ידיים קשוחות מסירות הבדים,
תחנונים
מגבירים-
רגיעה ומזור במחי כוח מלוטש
פקודות חזקות,
מותירות רמזים על גוף צח.
סימנים אלוהיים,
שזורים בנפש חרוכה


קשורה-סגורה, ובכל זאת מוצגת לראווה
ירכיים פנימיות נטחנות רוטטות
פרקי ידיים רכים מהודקים לאחור
עקבות אהבה
מזבח העור
מטיל אור.

הקול שלו-
מהדהד בדממה
משיכה של גאות
מטביע אותה בשמחה,
חסרת נשימה
מְאוּשָׁרת-
סוף סוף היא מרפה מהכל
מתירה קשרים פנימיים כבלים של און.

מרגישה אבודה בפליאה,
כניעה טהורה,
עמוק
בתוכה.
"זִיxxוּן," של תאווה
תחנונים נלחשים,
האצבעות בגופה,
היא הופכת מגולם רגיל לפרפר,
מגיחה -
לאט לאט למצוא חופש,
עם כנפיים כנועות היא הכי גאה.

מגע של גמירה.. 

התחושה הנעימה חלחלה בכל חלקי גופה. עיניה הכסויות, התאמצו להביט מבעד לכיסוי העור המחשיך.. אזניה כאילו קיבלו חוש נוסף נדרכו לכל צליל.. קלטו כל רחש ונשימה.. 

עורה התחדד כעורו של הברווז שניות לפני המגע עם המים הקרירים... חושך, דממה ורחש מגע אצבעות ידי על גופה מאירות את תחושות ליבה ומסעירות את מחשבתה... 

תחילה עושה לה נעים בגוף... מניח יד אחת על אחוריה..מעסה לוטף קוטף.. נדמה כאילו החוטיני הסגלגל שענדה לכבודי מסמיק מרוב רטיבותה הגועשת. 

מגשש בעדינות עם קצות באצבעות על העורף שלה... “רוצה עוד..?” אני שואל בלחש חצי מפתה חצי מאיים... .

כן אדון,, ענתה בחשש מהול שקיקה כן.... כן... מלקקת את השפה שלה שהתייבשה קלות בהתקף חרדה מהבאות.. ראשה נד מסמנת .. "רוצה אני" ללא צורך במילים. 

אני נצמד אליה יותר, מקרב את אצבעותי אל פיה בזמן שאני מחזיק אותה. 

מחדיר אותן לפתע עד לקצות ענבליה.. היא מוצצת לוקקת יונקת נותנת לתחושה הנעימה לשלוט בה.. מניחה למגע להעצים את תחושותיה... וכך נפתחה אלי.. .

היד השמאלית שלי התחילה ללטף את רגלה, הדבר היחיד שיצא מפיה זה נשימה כבדה. יד אחת מלטפת אותה מאחורה והיד השמאלית מטפסת לאט לאט על הרגל שלה, עוברת לבטן. היא לא מסוגלת לעצור, זה יותר חזק ממנה, והיא מתמסרת להנאה.. 

היד שלי כבר נמצאת כל כך קרוב לחזה שלה, היא מרגישה שהחזה שלה זועק ממש למגעי מחשב לפרוץ מהחזיה ולקרוע את חולצתה הצמודה. 

הנשימות שלה נעשות כבדות יותר. היד שלי מדלגת על החזה ישר לפנים שלה, מלטפת בכזאת רכות את הלחי, את המצח, אצבע עדינה עוברת לי על השפתיים ואז סוטר לה... 

“אההההה….” קולה נשמע ללא שליטתה.. התדהמה עוברת כחשמל בכל גופה.. לזאת לא ציפתה.. ועוד בטרם הבינה דבר חבטת ספנק הציפה את אחוריה...ומשהתאוששה לאחר שניות ספורות גילתה באורח פלא שרטיבותה רק התגברה.. היא לא ידעה שהיא כזאת.. 

מבעד לכיסוי העור היא עוצמת את העיניים, מתמכרת בקלות למגע ידי היורדת שוב כלפי מטה. מתקרבת לחזה, הפעם נוגעת יותר, מתקרבת לפטמה “אממממ…” הפעם הקול יוצא קצת יותר חזק בזמן שהגוף שלה מנסה להיות קמור כמה שיותר על מנת שיוכל לחוות עוד ועוד מהמגע הזר והנעים... ואז צובט פטמתה.. חזק... ומורה לה לספור עד 10 בקול... היא מתפתלת אך אחיזתי בפטמה לא מרפה.. בכל פעם הצביטה מתחזקת כשהגיעה בספירה ל10 כבר לא יכלה לנשום... ואז זה קרה.. היא גמרה.. כן.. לראשונה בזעקה.. טירוף של גמירת כאב שאין שני לה.

לפתע המגע נעלם. היא עוד מחכה כמה רגעים עד שמסיר הכיסוי והיא פותחת את העיניים ומנסה להבין מה קרה. עד שהיא מתעשתת אני כבר לא לידה בכלל. 

זה רק היא וזכרון הגמירה ממגע ללא מגע....

**השתקפות כחלום בחלון** 

אחרי שהילדים ירדו לשחק, 
והיא יכלה סוף סוף לפשוט בגדיה, 
התיישבה בעירום לצד החלון, 
מביטה בהשתקפותה בזגוגית. 

מורה, רופאה, עורכת דין – 
תוויות שהעולם הדביק לה. 
נשלטת, חיית מחמד, ילדונת, הוויה של תשוקה והנאה
שיצרה עימו בסתר, 
מסתתרת מכולם, ועדיין כה פשוטה בהשתקפותה. 

העולם רואה אותה כפשוטה, 
ועדיין לא רואה אותה כהווייתה. 
לא יודעת מה היא צריכה לתת, 
אבל כל יום היא שואפת, 
רוצה לחיות, לא רק להתקיים. 

בחלון השמש השוקעת, 
צובעת את השמיים בשלל צבעים בגוונים אפרפרים. 
משלהבים מחשבותיה ...."האם זה מספיק? 
לחיות בשביל אחרים,
ולהשאיר את עצמי מאחור?".
נזכרת בחלומותיה
בצחוק והמשובה שהדהדו בה  בילדותה. 
היום הם רק הדים רחוקים, זכרון ישן
אבל בליבה הם עדיין הולמים מתקתקים כשעון בזמן.

היא יודעת שהדרך עוד ארוכה, 
שהחיפוש אחר עצמה לא ייגמר מחר ואולי לא לעולם. 
בלילה, כשהעולם שותק, 
היא מוצאת את האומץ להמשיך לחלום להמשיך לקוות. 

הוא קורא לה בשם חדש, 
כינוי שלא ניתן לה על ידי אף אחד. 
בונה אותה מחדש, 
אבן אחר אבן, נדבך על נדבך ..רגע אחר רגע. 

ואותו החלון נשאר  פתוח, 
מזמן  את האור להאיר את דרכה. 
היא יודעת שהחיים הם יותר מקיום,  הם תצוגה שלמה של הוויה
ובעיניה ניצוץ של תקווה. 

בוקר בוקר לפני המולת היום את פושטת את בגדי הליל..

אבל עוד טרם עוטה עלייך את בגדי העבודה..

את לובשת את מה שהוריתי לך ומצלמת לי..

בהתאם להנחייתי בוקר אחד רק עם חוטיני וחולצת רשת..

ובוקר שני רק אטבים על פטמותייך ותחתון שכל קדמתו 

רק חוט פנינים רוטטים המענגים דגדגנך..או מלפפון נעוץ בבין מבושייך.

ובבוקר שלישי פעמיים כי טוב ..גם עירומה וגם מתרגלת יוגה בתנוחות פישוק מופלאות..

ברביעי..לובשת את הבייבי דול ומאוננת עם כפית או מזלג או או מסרקאו מברשת שיניים לצחצוח מלבין שיניים..

בחמישי עם חגורה על גרונך עומדת על חצי כדור יוגה או כל חפץ חצי יציב אחרלאיזון שרירי הגוף כשויברטור נעוץ בתוכך

בשישי שבת מנוחה ..רק החוטיני הנלבש בסופש ..הפוך...לסמן אותך עבורי מבלי שאף אחד מאיתנו ידע...כי סוד בין שניים מרים פעמיים..

היא מביטה על עור גופה המעוטר כולו בסימני סגול, אדום צהוב אשר מזכירים לה היכן היינו ומה עשינו אך לפני כמה רגעים... הסימנים המעוררים ומעצימים של תשוקתינו. 

היא נושכת את שפתייה התחתונה ולוחצת על ירכיה בחזקה על מנת להחניק את הכאב המענג האצור בזכרונה ממעשים אלה. . ולהפתעתה רק משדרים אל מוחה רצון לעוד ועוד.. אוחחח כמה היא רוצה זאת שוב. 

היא מתחקה בעיניה אחר קווי החבל לאורך מפרקי ידיה. הקו הדק העובר בין כאב להנאה. איך חצינו אותו; שיחקנו בו והערמנו עליו ... היא מצחקקת בהתרגשות לא מוסברת של נפש מוכה בהעצמה. 

הרגשת החגורה המצליפה על גבה כעכבישים הזוחלים במורד על עמוד שדרתה ומציפה את מחשבתה במילים

נשמתך נחבאה בחשיכה, אף קרן אור 

 לא חדרה אותה, לא צלחה לגעת בך שם עמוק בפנים.. לחשוף את עצמך האמיתית.

לא ראית עתיד מלבד ייאוש ותסכול בעולם המסיכות.. 

לא חשת שום שמחה, 

שום דבר מלבד קרירות הסביבה הנכרית מסגרות של אטימות לבבית...

כך נחבאת לעין, מעמידה פנים, 

אף אחד לא יכול לשמוע להבין

לשמוע את זעקתך עמוק שם בפנים.. 

כך כשאת על הסף מעבר לקצה, כשהמשקל כבד מנשוא, נגעתי בך הנסתי את החשיכה ולקחתי אותך בין רגליי.

שיכנעתי אותך לצאת לאור להניס האפילה מליבך ומחשבותייך אני מוליכך וממקדך.. 

 אט אט.. את את.. 

מרעיף צחוק, ריגוש וחיים, 

מזין את נשמתך בחום, חיממתי אותך, עד לשד העצמי הפנימי שלך.. חופר בתבונה את מאווייך וייצרייך כורה אותם כיהלומי תשוקה.. יהלומי הדמים.. .

מעודד אותך לחקור ולראות כמה גבוה את יכולה לעוף, אבל תמיד משאיר אותך קשורה, כך שמעולם לא תלכי לאיבוד בשמיים.

עוטף אותך בין זרועותיי, ממלא את כמיהתך לרדת על הברכיים.

עונד בך פיסת מתכת כתזכורת, כמו חותם של הנאה.

מנטליות זה כל הסיפור.. כל כך עוצמתית, כל כך יפה וכל כך שלמה.

את נבלעת אל תוך הגלים שהולידו אותי בנשמתך, מביטה לעבר הירח, כשמלאכים מכונפים מתעופפים מנצנצים מאורות הכוכבים ומבהיקים באור עינייך.

הצלקות המסמנות את עורך כולן בגווני כחול. 

הם נושאים סיפורים וסודות של אינטימיות תשוקתית נושכת, זועקים אותי בנשמתך, כשאני לוחש אל תוך הרוחות הזועמות הסוחפות אותך אלי. 

העולם משווע להתפורר מתחת למשקל לשוני, מילים חומציות נשפכות מהחזה הבוער שלך, נשימותי מבעירות את השמיים למענך. 

בשרך נפוח, עצמות כואבות ואת מתמוגגת מתענה בהנאה. מלכים ומלכות צופים בך פוסעת בזחילה, מעבר לקו שסימנתי בשדרה השמיימית המובילה לשום מקום ובכל מקום.

מה קורה כשאני מרים אותך ונוסע...

לאיזה מקום אחר..נטוש..שקט..

ריק כמו חניון מכוניות סליזי..

כשאין אף אחד בסביבה..או מכוניות אחרות...

ונועל את הדלתות....לפני שמוריד בכח את ראשך למטה למפתח המכנס...

את נאבקת כנגדי...

אך המאבק מגלה הדילמה שבתוכך..מחד נרתעת מאידך נמשכת...ואת יודעת...

שיש לי את הדרך שלי להכניעך..

לא משנה מה תעשי..אכניע אותך..

את פצפונת אני אנטון...

את יודעת שעדיף ללכת בדרך הקלה..

אחרת הענישה תהיה קשה...

ותאלצי גם להיענש וגם למצוץ...

ואני שואל..נו מה עדיף?

החטא ועונשו [50 גוונים של שובבות

 היא הקניטה אותי בשובבות.

 מנפנפת בירכיה החשופים מכנסונים גבוהים ועקבים.

 היא כרכה את רגלי כדי להסיר את המגף שלי.

 מתכופפת כדי לוודא שאעריך התמסרותה.

 בזו אחר זו הסירה המגפיים.

 ואז היא הגישה לי את המשקה שלי.

 היא כרעה על הרצפה מולי.

 הבטתי עליה מלמעלה.

 יכולתי לראות את הידיים שלה רועדות קמעה.

 "מה קרה ילדונת ?" שאלתי.

 "כלום, אני כאן במקומי אדוני," היא ענתה.

 "אני מודע למקום שלך," אמרתי בחדות.

 "עכשיו ספרי לי מה לא בסדר," הוספתי.

 ידיה נצמדות לפניה.הראש שלה מופנה למטה.

 "אוננתי והשפרצתי מעט על החולצה שלך אדוני," 

היא לחשה בהססנות.

 יכולתי ממש לחוש את את הפחד האצור בה משווע להתפרק.

 ותחושת את האכזבה שהייתה לה מעצמה.

 "אתה מוכן לסלוח לי אדוני?" היא שאלה.

 הביטי אלי אמרתי בנוקשות.

 היא הרימה את ראשה עם עיניים מייבבות ממש כמו של גורת כלבים שעשתה פיפי במקום אסור....

 "בואי אלי," אמרתי.

 היא זחלה אלי על הידיים והברכיים.

 "קומי," ...

 "כן אדוני," היא אמרה בחשדנות.

 היא עמדה מולי ממאנת להביט ישירות עליי.

 "בואי שבי על ברכיי" אמרתי לה.

 היא התכרבלה בחיקי.

 הראש שלה על הכתף שלי. ליטפתי את עורה הרך כמשי

 "אני סולח לך ילדונת," לחשתי באוזנה.

 יכולתי להרגיש את ההקלה בגופה.

 "תודה אדוני," היא אמרה בשקט.

 "אבל.. את יודעת שתיענשי," אמרתי.

 "כן אדוני," היא ענתה בנימה שובבה.

 היא הרי אהבה את הספנקים וההצלפות הקלות שליוו את חדירתי אל תוכה ....

 "באמת רציתי ללבוש את החולצה הזאת," אמרתי.

 "כן אדוני, אני יודעת ואני מצטערת," היא ענתה.

 ואז היא הביטה בי וחייכה.

 זרועותיי הידקו אותה קרוב יותר אלי

 "למה את מחייכת? שאלתי.

 "אוף אדוני באמת לא הבנת שזה אמנם החטא ועונשו אבל בשבילי העונש הוא מתנה מאדוני...

חייכתי גם אני ו...אין ספק זר לא יבין זאת

חרוזי זיעה מתגלגלים על פניך מההנאה שאת מקבלת בהחשת קצב ליבי המחשב להתפוצץ.. עורך החלק כשיש מתחכך בגופי.. זועק בלחש.. בבקשה מותק.. בבקשה תהיה שלי.

אין לתאר במילים את עוצמת האקסטזה והתשוקה המרחפים באוויר כשאני מתחיל לקרוע את התחתונים שלך...

נשיקותי.. המרפרפות על גופך.. מטה ועוד יותר מטה .. מתאפקת עד שלא יכולה עוד..

אוחזת בסדין ומושכת בחוזקה.. ואז משחררת גניחה עמוקה.. זה נשמע כל כך מתוק.

את שורטת את גבי כשאני מאריך עוד ועוד בעינוגך.. מאבדת תחושת הזמן.. כשהחדר מתחיל להסתובב מולך ולהסתחרר.. אני מביט בעיניים השוקקות שלך.. מגיש לך חיוכי המחוצף.. הכה מוכר לך...

מתקרב עוד ועוד ולוחש לאוזנייך.. "תתכונני יקירתי.."

אני אוחז בזרועותיך קושר אותן למיטה ומתחיל לנשק את גופך ולא מפספס אף נקבובית.. כשאני מתקרב לפופיק הבוער אני מביט מעלה עמוק לעינייך ומנשקך בין ירכייך..

"אני אחראי עכשיו מותק זוכרת?" ואת לוחשת בקול ענות חלושה "כן אדוני.." יותר בקול אני פוקד.. ואת צורחת" כן אדוני"

כשאני מתחיל להשתמש בלשון שלי.. מטריף אותך את צועקת את שמי... כשאני נהיה מהיר יותר ויותר את מתחננת בבקשה "תן לי... אדון".

כשאני נותן לך הרשאה.. סופר עד עשר ואת נאנחת כל כך חזק בגמירה מרקיעת שחקים... וגורמת לי להתגאות בך... יקירתי.