Speechless

נשמתך נחבאה בחשיכה, אף קרן אור 

 לא חדרה אותה, לא צלחה לגעת בך שם עמוק בפנים.. לחשוף את עצמך האמיתית.

לא ראית עתיד מלבד ייאוש ותסכול בעולם המסיכות.. 

לא חשת שום שמחה, 

שום דבר מלבד קרירות הסביבה הנכרית מסגרות של אטימות לבבית...

כך נחבאת לעין, מעמידה פנים, 

אף אחד לא יכול לשמוע להבין

לשמוע את זעקתך עמוק שם בפנים.. 

כך כשאת על הסף מעבר לקצה, כשהמשקל כבד מנשוא, נגעתי בך הנסתי את החשיכה ולקחתי אותך בין רגליי.

שיכנעתי אותך לצאת לאור להניס האפילה מליבך ומחשבותייך אני מוליכך וממקדך.. 

 אט אט.. את את.. 

מרעיף צחוק, ריגוש וחיים, 

מזין את נשמתך בחום, חיממתי אותך, עד לשד העצמי הפנימי שלך.. חופר בתבונה את מאווייך וייצרייך כורה אותם כיהלומי תשוקה.. יהלומי הדמים.. .

מעודד אותך לחקור ולראות כמה גבוה את יכולה לעוף, אבל תמיד משאיר אותך קשורה, כך שמעולם לא תלכי לאיבוד בשמיים.

עוטף אותך בין זרועותיי, ממלא את כמיהתך לרדת על הברכיים.

עונד בך פיסת מתכת כתזכורת, כמו חותם של הנאה.

מנטליות זה כל הסיפור.. כל כך עוצמתית, כל כך יפה וכל כך שלמה.

את נבלעת אל תוך הגלים שהולידו אותי בנשמתך, מביטה לעבר הירח, כשמלאכים מכונפים מתעופפים מנצנצים מאורות הכוכבים ומבהיקים באור עינייך.

הצלקות המסמנות את עורך כולן בגווני כחול. 

הם נושאים סיפורים וסודות של אינטימיות תשוקתית נושכת, זועקים אותי בנשמתך, כשאני לוחש אל תוך הרוחות הזועמות הסוחפות אותך אלי. 

העולם משווע להתפורר מתחת למשקל לשוני, מילים חומציות נשפכות מהחזה הבוער שלך, נשימותי מבעירות את השמיים למענך. 

בשרך נפוח, עצמות כואבות ואת מתמוגגת מתענה בהנאה. מלכים ומלכות צופים בך פוסעת בזחילה, מעבר לקו שסימנתי בשדרה השמיימית המובילה לשום מקום ובכל מקום.

מה קורה כשאני מרים אותך ונוסע...

לאיזה מקום אחר..נטוש..שקט..

ריק כמו חניון מכוניות סליזי..

כשאין אף אחד בסביבה..או מכוניות אחרות...

ונועל את הדלתות....לפני שמוריד בכח את ראשך למטה למפתח המכנס...

את נאבקת כנגדי...

אך המאבק מגלה הדילמה שבתוכך..מחד נרתעת מאידך נמשכת...ואת יודעת...

שיש לי את הדרך שלי להכניעך..

לא משנה מה תעשי..אכניע אותך..

את פצפונת אני אנטון...

את יודעת שעדיף ללכת בדרך הקלה..

אחרת הענישה תהיה קשה...

ותאלצי גם להיענש וגם למצוץ...

ואני שואל..נו מה עדיף?

החטא ועונשו [50 גוונים של שובבות

 היא הקניטה אותי בשובבות.

 מנפנפת בירכיה החשופים מכנסונים גבוהים ועקבים.

 היא כרכה את רגלי כדי להסיר את המגף שלי.

 מתכופפת כדי לוודא שאעריך התמסרותה.

 בזו אחר זו הסירה המגפיים.

 ואז היא הגישה לי את המשקה שלי.

 היא כרעה על הרצפה מולי.

 הבטתי עליה מלמעלה.

 יכולתי לראות את הידיים שלה רועדות קמעה.

 "מה קרה ילדונת ?" שאלתי.

 "כלום, אני כאן במקומי אדוני," היא ענתה.

 "אני מודע למקום שלך," אמרתי בחדות.

 "עכשיו ספרי לי מה לא בסדר," הוספתי.

 ידיה נצמדות לפניה.הראש שלה מופנה למטה.

 "אוננתי והשפרצתי מעט על החולצה שלך אדוני," 

היא לחשה בהססנות.

 יכולתי ממש לחוש את את הפחד האצור בה משווע להתפרק.

 ותחושת את האכזבה שהייתה לה מעצמה.

 "אתה מוכן לסלוח לי אדוני?" היא שאלה.

 הביטי אלי אמרתי בנוקשות.

 היא הרימה את ראשה עם עיניים מייבבות ממש כמו של גורת כלבים שעשתה פיפי במקום אסור....

 "בואי אלי," אמרתי.

 היא זחלה אלי על הידיים והברכיים.

 "קומי," ...

 "כן אדוני," היא אמרה בחשדנות.

 היא עמדה מולי ממאנת להביט ישירות עליי.

 "בואי שבי על ברכיי" אמרתי לה.

 היא התכרבלה בחיקי.

 הראש שלה על הכתף שלי. ליטפתי את עורה הרך כמשי

 "אני סולח לך ילדונת," לחשתי באוזנה.

 יכולתי להרגיש את ההקלה בגופה.

 "תודה אדוני," היא אמרה בשקט.

 "אבל.. את יודעת שתיענשי," אמרתי.

 "כן אדוני," היא ענתה בנימה שובבה.

 היא הרי אהבה את הספנקים וההצלפות הקלות שליוו את חדירתי אל תוכה ....

 "באמת רציתי ללבוש את החולצה הזאת," אמרתי.

 "כן אדוני, אני יודעת ואני מצטערת," היא ענתה.

 ואז היא הביטה בי וחייכה.

 זרועותיי הידקו אותה קרוב יותר אלי

 "למה את מחייכת? שאלתי.

 "אוף אדוני באמת לא הבנת שזה אמנם החטא ועונשו אבל בשבילי העונש הוא מתנה מאדוני...

חייכתי גם אני ו...אין ספק זר לא יבין זאת

חרוזי זיעה מתגלגלים על פניך מההנאה שאת מקבלת בהחשת קצב ליבי המחשב להתפוצץ.. עורך החלק כשיש מתחכך בגופי.. זועק בלחש.. בבקשה מותק.. בבקשה תהיה שלי.

אין לתאר במילים את עוצמת האקסטזה והתשוקה המרחפים באוויר כשאני מתחיל לקרוע את התחתונים שלך...

נשיקותי.. המרפרפות על גופך.. מטה ועוד יותר מטה .. מתאפקת עד שלא יכולה עוד..

אוחזת בסדין ומושכת בחוזקה.. ואז משחררת גניחה עמוקה.. זה נשמע כל כך מתוק.

את שורטת את גבי כשאני מאריך עוד ועוד בעינוגך.. מאבדת תחושת הזמן.. כשהחדר מתחיל להסתובב מולך ולהסתחרר.. אני מביט בעיניים השוקקות שלך.. מגיש לך חיוכי המחוצף.. הכה מוכר לך...

מתקרב עוד ועוד ולוחש לאוזנייך.. "תתכונני יקירתי.."

אני אוחז בזרועותיך קושר אותן למיטה ומתחיל לנשק את גופך ולא מפספס אף נקבובית.. כשאני מתקרב לפופיק הבוער אני מביט מעלה עמוק לעינייך ומנשקך בין ירכייך..

"אני אחראי עכשיו מותק זוכרת?" ואת לוחשת בקול ענות חלושה "כן אדוני.." יותר בקול אני פוקד.. ואת צורחת" כן אדוני"

כשאני מתחיל להשתמש בלשון שלי.. מטריף אותך את צועקת את שמי... כשאני נהיה מהיר יותר ויותר את מתחננת בבקשה "תן לי... אדון".

כשאני נותן לך הרשאה.. סופר עד עשר ואת נאנחת כל כך חזק בגמירה מרקיעת שחקים... וגורמת לי להתגאות בך... יקירתי.

אני אוהב לגרוס כל סנטימטר ממך,

לנקוב חזק בבשרך הבוער.

את רוצה שאטפל בכל נקבייך,

להפוך אותך רטובה עד לשד עצמותייך

את מתחננת שאשדוד אותך ואזיע דמעותייך,

כל ריגושייך כולם משוועים למגע ידיי. 

נותנת לי לקחת אותך ולעשות זאת בדרכי שלי.

את צריכה שאמלא אותך חזק.. בלהט את כל פלאייך

ואטמא אותך בטומאתי הקדושה לך.

אני יודע להפר אותך ואת תומתך,

את כבר קשורה למיטת גופי ומוחי ונושמת מזיעת אפי 

מוכנה ומזומנה לחדירת זכרותי.

את כבר לא יודעת נפשך מציפיה.. 

לא יכולה עוד לחכות להיקרע בגוף נפש יזע ודמעות

הולם בך עמוק מטביעך למצולות השחקים..