אני לא חיפשתי.
כבר למדתי לחיות בלי.
בלי לצפות. בלי לקוות. בלי להאמין שאי שם מישהו באמת יבין אותי , כמו שאני עוד לא הצלחתי להסביר את עצמי.
ואז זה בא.
לא ברעש.
לא עם הצהרות.
פשוט… פתאום מישהו מדויק מדי.
חד מדי.
אמיתי מדי.
וזה בדיוק מה שמערער.
כי כשמישהו כזה נכנס ..
המוח מתחיל לרוץ בלי עסקה.
הלב נפתח, אפילו כשהקרקע עדיין רועדת.
כל אינטראקציה מרגישה כמו להתהלך יחפה בשדה מוקשים ,
מילימטר לפה, ואני מתפוצצת.
צעד קטן לשם, ואני נמסה.
ופתאום אני מבינה כמה אני פוחדת.
לא כי הוא רע.
להפך ,
כי הוא בדיוק מה שחיפשתי.
והשכל לא מצליח להאמין שזה אמיתי.
כי איך יכול להיות שמישהו אומר את האמת מראש,
מודה במה שהוא לא מסוגל לתת,
שם את הקלפים שלו פתוחים ,
ועדיין... גורם לי לרצות להישאר?
וזה לא פשוט.
כי אני נקרעת.
בין הקול הפנימי שצועק לי "זה לא ייגמר טוב",
לבין הקול השקט יותר, של הלב, שלוחש ..
"אבל ככה בדיוק זה מתחיל."
וזה נהיה מעגל.
רכבת הרים.
רצון לברוח… ואז לחזור… ואז לברוח שוב.
כי הוא למד.
למד איך לדבר אליי.
איך להרגיע אותי.
איך לנשום לתוך הטירוף שלי ..מבלי להיבהל.
ויש גם את ההרגשה הזאת, שכזאת פעם... עוד לא הייתה.
לא מישהו שפשוט מצליח לגעת ,
אלא מישהו שרואה את כל מה שמתחולל לי בפנים , כאילו רנטגן פנימי שחושף אותי ומשאיר אותי ערומה בלי שום כיסוי.
לא רק רואה אותי ,מרגיש אותי.
יודע על מה אני חושבת, איך אני בונה את המחשבות,
ואיך בדיוק להיכנס לתוכן כאילו הן נכתבו בשבילו.
ההתנגדויות שלך לא עובדות עליו.
שבכל פעם שאת בורחת, יש לו תשובה.
ובכל פעם שאת שותקת, הוא קורא בין השורות.
כאילו יש לו את מחברת ההוראות שלך, כאילו הוא זה שכתב את הספר מראש.
כל מילה, כל מבט, כל תגובה שלו .. מרגישה לא כמו ניחוש אלא כמו ידיעה.
וזה... זה לא סתם מבהיל.
זה מערער עד פחד.
את לא יודעת אם הוא באמת רואה אותך ,
או שהוא רק למד להפעיל אותך.
אם את אתגר , או משחק.
כי אף אחד עוד לא הצליח לגעת לך בדיוק בנקודות האלה,
אלה שאת בעצמך לפעמים לא יודעת להסביר.
ופתאום את לא בטוחה אם זה קסם…
או מנגנון.
אם את נפתחת ..או פשוט מאבדת כוח.
ואני?
עומדת מול זה בלי שריון.
בלי תוכנית מגירה.
בלי שליטה.
לא יודעת אם הוא פשוט חד..
או אם אני כבר עמוק בתוך ספר שהוא כתב מראש,
ואני רק הדמות הראשית שעדיין לא יודעת איך זה ייגמר.
וזה, בדיוק זה , מה שמטלטל.
כי כשמישהו רואה לך את הנשמה,
קשה לדעת אם הוא בא לרפא ,
או לגעת בדיוק איפה שכואב.
אבל גם את למדת...
למדת לזהות מתי את בורחת כי משהו רע,
ומתי את בורחת כי משהו טוב מדי.
וזה הרגע הכי קשה.
כי את לא יכולה להפסיק לחשוב.
לא יכולה לכבות.
כל היום הוא שם ..
בתוך מחשבה, בתוך שאלה, בתוך דופק מואץ שלא ברור אם זה פחד או געגוע.
והאמת?
את יודעת שאת עמוק בפנים.
רק שלא ברור אם את הולכת לשחות לתוך זה עד הסוף ...
או לחזור כל פעם לחוף, עם עוד חתיכה מהלב ביד.
אבל אולי, רק אולי , זה הסימן.
כי אולי פחד הוא לא סימן לברוח ..
אלא תזכורת,
שיש סיכוי שמשהו כאן באמת יכול לגעת.
שבוע טוב ❤️