היא לא ניסתה לרגש, לא ניסתה להרשים, לא שיחקה תפקיד .
היא פשוט קראה אותו נכון, והפכה להיות מה שהוא תמיד ירצה להמשיך לגלות.
יש משהו בטבע האנושי שמסרב לשביעות רצון.
אתה משיג משהו .. ומהר מאוד נוצרת שאיפה לעוד. לאו דווקא מאותו הדבר.
לעיתים, זה יהיה משהו אחר לחלוטין, חדש. מרענן. מגרה.
לאתגר את עצמך להיות מתאים למגוון סוגי אנשים.
וזה לא רק טבע האדם. זה טבע הזכר. הזכר הדומיננטי.
ושולט? הוא פשוט עושה את זה ברמה הכי מתוחכמת.
הוא לא מחפש רק גוף.
הוא לא עוצר כשהוא מקבל מסירות.
הוא מרכיב דמות אידיאלית מתוך פאזל של דמויות שונות.
שכל אחת עונה על צורך שונה.
הוא בונה לעצמו "הכל".
והוא רוצה להיות הכל.
הוא רוצה להיות זה שממלא אותך.
מחייה אותך. מסמן אותך.
אבל את? את צריכה להיות רק שלו.
כי את לא צריכה עוד. את קיבלת הכל.
וזה מרתק ..כי זה פרימיטיבי. טבעי. יצרי. קדום.
ואל תטעו.. זה לא נרקיסיזם שטחי.
זו תחושת שליטה עמוקה בעולם שבו כל השאר זמני ומתחלף.
והוא מחפש את הדלק שיניע אותו. את האתגר.
הוא לא מחפש כניעה מהירה.
הוא לא צריך שמישהי תמהר לפנות לו מקום כבוד אצלה , תתמסר רק כי זה מה שמצופה ממנה בדינמיקה ביניהם.
הוא לא מחפש שיזוזו בשבילו כי "ככה צריך".
הוא רוצה להרגיש שזה קורה כי משהו זז אצלה בפנים.
לא כי היא רגילה לציית,
אלא כי היא בחרה בו באמת.
הוא צריך את התהליך.
הוא רוצה לעבור איתה דרך.
עם חספוס, עם קושי, עם התנגדות שקטה.
הוא רוצה שהיא תעמוד מולו לרגע,
שתבחן אותו, תרגיש אותו, תראה אם באמת יש שם מישהו שראוי.
ושהוא, בתגובה, יצטרך להוכיח לה את זה .
לא בצעקות, לא בשליטה בכוח ..
אלא בזה שהוא נוכח. מדויק. יציב. מחזיק.
כי הוא לא מחפש רק לגעת בה..
הוא מחפש שמישהי תיגע בו.
הוא לא בורח ממאמץ. להפך.
הוא נבנה ממנו.
וכאן נולדת הדינמיקה הכי מסובכת ויפה שיש:
מישהי שמרגישה סוף סוף שיש לה על מי להישען, שיש שם כתף חזקה, נוכחות יציבה, יד שעוטפת אותה ונפש שרואה אותה.
היא מישהי שתיתן את כל כולה, מהר . מידי.
ולפעמים היא שוכחת , שזה סוג של "משחק".
לא באמת משחק.
אין פה שקרים. אין זיופים.
יש פה מסע של אמת.
ושהיא קוראת אותו נכון ,חוקי המשחק משתנים.
לא הרבה מנסות לקרוא את מי שמולן , כל שכבה ושכבה.
לקרוא את הניואנסים הקטנים.
לזהות מה הוא צריך, להבין את הרגע.
את החולשה שהוא מסתיר מאחורי דמות בטוחה.
את הצורך שלו להתמלא, גם כשהוא מתיימר להיות זה שממלא.
וכשהיא יודעת את זה?
היא הופכת להיות הדלק.
היא מייצרת את הצורך.
כל הזמן.
זו לא טכניקה. זו לא אסטרטגיה.
זה תוך כדי תנועה .
זה לא משהו שלומדים.
זה משהו שיש לך , או שאין.
רגישות יתר, למי שמולך.. למי שחשוב באמת.
ולמה זה קושר כל כך חזק?
כי פתאום הוא לא מצליח להגיע לסוף איתה.
והוא לא רצה להגיע לסוף מלכתחילה.
רק לכתוב כל פעם מחדש עוד פרק בסיפור. במסע.
*הושמדה*
באישורו.