היא כבר לא בטוחה אם זו הפעם העשירית
אולי עשרים.
היא על הסף. שוב.
כל הגוף מתוח ,הבטן מכווצת, האגן עולה אליו כמעט מעצמו, הכל צועק "די",
והוא..
עוצר.
שוב.
רק שפתיים רכות נמרחות על הדגדגן שלה,
רק לשון שיודעת בדיוק איך להכניס אותה לטירוף.
שלוש שניות.
חמש.
תשע.
היא כבר שם .מרגישה איך זה מטפס, איך היא נאחזת בשום דבר, איך הצמרמורת מגיעה…
הוא עוצר.
נשימה. מחנק.
צחוק שקט מצידו.
היא לא רואה כלום ..עיניים מכוסות.
אבל היא שומעת.
את המוזיקה.
אותו.
את עצמה.
מייבבת בלי קול.
היא קשורה. ידיים. רגליים.
פתוחה. חשופה.
ואין לה לאן לברוח.
ובראש שלה
שם יש רק מחשבה אחת:
רק לא לגמור.
אסור לי.
אני לא רוצה.
אני חייבת.
על החזה, 20 אטבים.
כואבים, אבל הם ברקע .
על הירכיים, עוד זוג.
והוא הזהיר אותה:
כשתגמרי ,
הם יישלפו כולם, ברגע.
היא כבר שכחה איך מרגיש שחרור.
כל הגוף במתח קבוע.
כל סף, סף חדש.
וכל פעם היא עולה לשם.
כל פעם היא בטוחה שעכשיו זה יקרה.
וכל פעם הוא עוצר.
והיא?
עוצרת איתו.
מחזיקה.
ציפורניים שורטות את האוויר, שפתיים ננשכות, צוואר נמשך אחורה.
המוזיקה מתחלפת, קצב אחר, אבל הוא לא עוזב אותה לרגע.
שוב הלשון שלו. רעבה. שוב סף.
שוב עצירה.
שוב.
שוב.
שוב.
היא כבר לא נלחמת בגוף שלה
היא נלחמת בשבילו.
כי זה מה שהוא אוהב.
לראות אותה שם.
בין גמירה לאובדן שליטה.
לשבור אותה ברכות.
ולאסוף אותה מהשברים.
ובסוף…
כשיגיע הרגע…
הוא לא ישאל.
הוא לא יתן אזהרה.
הוא פשוט יגיד: "עכשיו."
ואז…
האטבים יישלפו.
כל העשרים.
והיא ..
תתפוצץ.
😈🖤
בסוף היא תתגשם
באישורו.