אתה חושב שהתחלנו במשחק
שאם זרמתי איתך בשיחה, אם הגבתי טוב, אם כתבתי בצורה שמדליקה אותך… סימן שנכנסת.
אבל אתה אפילו לא מבין שאתה עדיין בתוך מבחן.
לא מבחן אחד. סדרה של מבחנים שהחיים לימדו אותי להציב.
לא מבחנים מכוונים כדי לתפוס אותך בטעות, או כדי להכשיל אותך, אלא מבחנים שקטים, כאלה שנולדו מתוך כל מה שעברתי.
מכל אחד שלא ראה אותי באמת, למדתי.
מכל חוויה שבה חשבתי שזה זה והתברר שלא, דייקתי את עצמי.
עברתי דרך אגו מחופש לדומיננטיות,
דרך גברים שהיו רעבים לכוח ..אבל לא ידעו להחזיק שהלב באמת נפתח.
הייתי על הברכיים מול מי שרק רצה לראות אותי למטה, לא מול מי שידע להרים אותי משם כשהגיע הזמן.
נמשכתי למילים קשות, לפקודות ריקות, כי זה נשמע נכון. אבל זה לא הרגיש.
למדתי לזהות מה זה פייק. מה זה משחק תפקידים בלבד.
מה זה מישהו שרוצה שליטה ,רק כי הוא בעצמו מרוסק בפנים.
זה לא קרה ביום אחד.
זה תהליך שהחיים כפו עליי
צעד אחרי צעד, כאב אחרי כאב, אכזבה אחרי אכזבה.
ועם כל סיטואציה כזאת למדתי לשים עוד מבחן קטן, עוד אינדיקציה, עוד סימן.
אז כן, אני זורמת, אולי אפילו מתמסרת בשיחה.
זה לא שקר, ממש לא. אני נותנת הזדמנות אמיתית, תמיד.
אני אולי נשמעת בשיחות כמו ילדה טובה או נשלטת מושלמת , גם זה לא שקר , זאת תמונת ראי של מה שתקבל ממני
אבל אני לא שם. רחוקה משם. נעולה. אני מתבוננת. בוחנת.
זורקת רמז, משפט קטן, שתיקה משום מקום,ורואה אם אתה יודע להרגיש.
אם אתה אמיתי או רק מדקלם מילים יפות שקראת איפשהוא
וגם אם עברנו את השלב הזה, גם אם נפגשנו ,זה לא אומר שהורדתי מגננות.
הפגישה עצמה היא מבחן בפני עצמה. של חיבור אדם למילים, של משיכה, של לחבר הכל יחד.
זה לא מה אתה אומר, זה דווקא מה שאתה לא אומר.
איך אתה נוגע, איך אתה מסתכל, איך אתה נוכח.
אני יודעת להרגיש את מי שמולי…
וזה לא משנה אם אתה שותק או מדבר , אני מרגישה אם יש אמת או אין.
ואם אין? אני אוטומטית מרגישה ריקנות, התנתקות.
אז כן, לפעמים אני נותנת לך להרגיש שאתה שם.
שאני איתך, שכביכול נכנסתי, שהמשחק התחיל באמת.
אבל בפנים אני עוד לא שם. אני עומדת על הסף, שקטה, צופה.
בודקת אם יש לך את מה שצריך כדי שאכנס עוד צעד פנימה.
כי אם משהו לא יושב לי בדיוק,
אם יש סדק קטן בתחושת האמת ,אני לא נפתחת.
לא בראש, לא בלב, ולא בגוף.
גם אם אתן לך להרגיש שכן. גם אם המילים ירטיבו אותך והעיניים יבלבלו אותך…
המקום האמיתי שלי נשאר סגור.
כי אצלי התמסרות זו לא תגובה. זו בחירה.
וזו בחירה שמגיעה רק כשאני מרגישה שזה אתה.. זה שחיכיתי לו
וכשזה לא שם ,אני לא שם.
וזה לא פחד. שלא תתבלבל. זו הבנה עמוקה, שנבנתה עם הזמן שהלב שלי שווה הגנה.
ושהמקום הזה של להיפתח באמת? צריך להרוויח אותו.להיות ראוי לו