אני לא חושבת שאני שונה ממישהי אחרת.
אבל כן, יש לי מערכת הפעלה אחרת.
לא הרבה דברים מרגשים אותי.
האמת? כמעט שום דבר כבר לא באמת מרשים.
ראיתי. חוויתי. טעמתי מכל סוג של "ריגוש"
הרוב חוזר על עצמו אותם טריקים, אותן מילים, אותם ניסיונות להרשים.
אפילו המבטים כבר נראים אותו הדבר.
אני כבר שקטה מול כל זה.
לא כי אני אדישה ,כי אני רגילה.
רוב האנשים חושבים שהם מביאים איתם משהו חדש,
אבל בפועל ..זה לא חדש לי , רחוק משם.
וזאת לא התנשאות, חלילה.. נקרא לזה מודעות עצמית.
אני רגילה לזה שמתלהבים ממני, מנסים לרצות אותי, מקדישים תשומת לב, מתאמצים, עושים הכל עבורי- כי בטוחים שככה מגיעים אליי, שככה כובשים אותי, שזאת הדרך.. שזה מה שאני צריכה
אבל .. השאלה היחידה שנשאלת היא , מי שולט במי ככה ?
אבל הוא?
הוא לא משחק לפי הכללים האלה.
הוא לא מחזר.הוא לא מתרפס.
הוא לא מתאמץ לרצות אותי , והוא יודע טוב מאוד שזה מטריף אותי.
הוא לא נותן לי את מה שאני רגילה לקבל. והוא עושה את זה בכוונה.
לא מתוך זלזול ,מתוך הבנה עמוקה של מי אני באמת.
הוא יודע שברגע שהוא ייתן לי לשלוט זה נגמר.
שאם הוא ייכנס למשבצת של “המרצה” הוא יפול כמו כל השאר. וזה לא מעניין אותו.
הוא רוצה אותי דווקא בנקודת השבירה. מתחננת לזה, עם דמעות, בקצה שלי, ויש לו זמן.. את כל הזמן שבעולם.
דווקא כשאני חסרת אונים מול החוסר תגובה שלו.
כשהמוח שלי צורח "למה הוא לא נותן לי את מה שאני רגילה לקבל?"
והגוף שלי כבר מתוח מציפייה. אבל לא ..הוא לא ממצמץ.
הוא פשוט נשאר במקום שלו. יציב. שלו.
וככה, בלי מילה, בלי מגע.. הוא קובע את הסצנה.
לא כי הוא מכתיב אותה בקול רם, אלא כי הוא לא נכנע לאף רגש שאני מנסה לעורר.
וזה מה שהופך אותו למסוכן. לממכר.
כי פתאום, אני לא מנהלת את המצב. אני לא זו שמחליטה מתי, כמה, ואיך.
אני רק זו שמחכה. ושוב מחכה. ושוב ושוב ושוב
וכל החוזק שלי מתחיל לזוז הצידה, לא כי מישהו דרש, אלא כי מישהו פשוט לא אישר.
ושם, בדיוק שם, אני מבינה שאין לי ברירה.
אני לא מחזיקה את החוטים הפעם. ואני כבר מתחילה לאהוב את זה.