פעם, בתוך יער רחוק עם ריח של סוד, חיה נערה.
קראו לה שלגייה.
קטנה. יפה. עם עיניים של מי שתמיד מחכה.
היא קמה מוקדם כל בוקר, סידרה את המיטות של הגמדים, ניקתה, בישלה, ולא אמרה מילה.
כי ככה היא למדה. להיות שקטה. להיות טובה.
בעמק ההוא, איפה שהיער לוחש סודות שאסור לספר בקול רם,
היא הייתה כלואה..לא במיטה מזכוכית,
במחשבות, ברעב בעור, בתשוקה שלא מוצאת מנוחה.
מול המראה, שלגייה עמדה
עיניים פקוחות, שפתיים רועדות
היא לא שאלה בקול, אבל השאלה בערה בתוכה
מי היא באמת?
ולאט, בלי מילים, המראה ענתה לה את מה שהיא תמיד ידעה
היא לא הייתה נסיכה
היא הייתה כלבה שמחכה שיקראו לה
רכוש שמתחנן שייקחו אותו
היא לא חיפשה רכות וליטופים
היא רצתה שמישהו ייקח אותה עד הקצה
וישאיר אותה שם, נוטפת, פגיעה, חיה
היא עמדה מול המראה בכל לילה ושאלה:
"מראה מראה שעל הקיר, מי הכלבה הכי טובה בעיר?"
אני לא ילדה טובה. אני לא נסיכה.
אני לא מחכה שיצילו אותי. אני רוצה להיקרע.
רוצה שיבחנו אותי, שיחדרו, שיחפשו את הסדקים.
אני נבנית רק כששוברים אותי.
וכל מה שהיה פעם חטא, הפך לי לרצון , צורך עמוק
אני רוצה שיתביישו להסתכל..אבל לא יוכלו להפסיק.
היא אהבה את החושך.
היא ידעה איך להיכנע.
והיא חיכתה.
שלגייה קיוותה שיהיה אחד שידע ,
שידע להפשיט אותה בלי לגעת
לחשוף אותה בלי להרים לב את השמלה
לראות את התשוקה בדיוק ברגע שבו היא שותקת..
והוא הגיע.
לא עם מילים יפות, אלא עם פקודות.
עם עיניים שחודרות דרך כותונת הלילה שלה,
וידיים שיודעות בדיוק איך להכאיב.
הוא לא הגיש לה תפוח הוא דחף אותו לתוך הפה שלה,
כשהיא קשורה, מפושקת, הכוס שלה מטפטף,
והוא לחש לה:
"את לא תבלעי, עד שאני אגמור."
והיא בולעת.
כל מילה.
כל פקודה.
כל גרם של השפלה שהופכת אותה חיה.
המיץ נזל לה על השפתיים, והעיניים שלה מתחננות לעוד.
היא לא רצתה לטעום, היא רצתה שיכניס לה אותו בכוח.
והוא לחש לה, כשאחיזת השיער התהדקה
"יפה שלי, רק שלי"
"עכשיו תבלעי, כלבה."
כשאני איתו אני לא מנסה לשלוט בכלום.
אני נפתחת. אני נותנת. אני נלקחת.
ברגעים האלה אני באמת חיה.
כשאני נחנקת לו על הזין, כשאני מרוסקת, כשאני בוכה לו בין הרגליים אני הכי אני.
אז כן, פעם הייתי שלגייה.
היום אני לא צריכה את האגדה...
רק אותו.
ואם בכל זאת תעזו לשאול, היא לא תכחיש.
היא תפתח רגליים, תבלע את הגאווה..
ותענה:
"אני הרכוש...רק שלו"