הוא לא עשה כלום. באמת. רק ישב שם, רגוע מדי, שקט מדי, טרנינג שחור, טי שירט פשוטה, מבט שמסרב לרדת ממני. אני נכנסת, עומדת רגע, מחכה, אולי הוא יקום, אולי ייגש, אולי ייתן לי משהו אבל לא. רק עיניים שצורבות לי את הבטן. התקרבתי, התיישבתי, והוא לא זז. פשוט הסתכל. כאילו הוא כבר בתוכי, כאילו קרא כל מחשבה שלי. הגוף שלי כבר לא רגוע. מרגישה את זה בכל מקום ..את הלחות, את הרעב, את הטירוף. היד שלו על הירך, לא מתקרבת, לא מציעה מגע, רק שם.
הוא מדבר איתי רגיל, שואל שאלות יומיומיות, בזמן שהראש שלי צורח. אני בולעת רוק, מנסה לשבת בשקט, אבל הרגליים שלי זזות לבד, אני לוחצת אותן אחת בשנייה, מנסה לא לאבד את זה. הוא מתקרב, הנשימה שלו על הצוואר שלי, כמעט נוגע, כמעט לוקח ואני נשברת.
הפה שלי נפתח. רציתי להגיד משהו, לבקש, להתחנן, רק שיגע בי, שיגיד משהו אחר חוץ מהשקט הזה, אבל לא יצא לי קול. המילים נתקעו. הכוס שלי פועם בטירוף, הנשימה כבדה, הראש מסתובב, אני רק מסתכלת עליו עם עיניים שמתחננות במקומי.
והוא רואה הכל. ברור שהוא רואה. הוא מחייך, מתקרב עוד קצת, לוחש לי "עוד לא" וקם. פשוט ככה. לא הולך רחוק. נכנס למטבח, פתח בקבוק מים, מזג לעצמו, שותה לאט, בכוונה. אני יושבת שם, לא מצליחה לנשום. כל נקודה בי בוערת מציפייה.
הוא חוזר, עובר לידי, לא נוגע, מספיק קרוב כדי שארגיש את החום שלו .
מתיישב שוב, מניח את כוס המים, מסתכל עליי. לא שואל, רק סוקר.. הברכיים החשופות, החזה שעולה ויורד, השפתיים שלי שהיו פתוחות יותר מדי זמן. הוא יודע בדיוק איפה אני.
שואל פתאום אם חם לי, מעביר אצבע באוויר, כמעט נוגע בכתף שלי ואז עוצר. אני עוצמת עיניים, נושכת שפתיים. כל תנועה שלו היא עינוי מתוק. הוא לוחש משהו סתמי, מצחיק, כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת לצחוק. אני לא. הוא מניח יד על הצוואר שלי לרגע ומרחיק אותה מיד. הפה שלי שוב נפתח, אני על הסף, רוצה להגיד משהו, רק תיגע, תעשה משהו, אבל שוב..לא יוצא קול. רק נשימה כבדה, מבט לח, גוף פתוח מדי.
ואז הוא אומר בקול רגוע "תפתחי רגליים." אני פותחת. בלי שאלה. והוא רק מסתכל. לא נוגע. מתקרב עם היד, כאילו הולך… ואז עוצר בדיוק כשאני בטוחה שזה הרגע. "עוד לא " הוא לוחש. "אני רק בודק כמה מהר את נמסה" האצבע שלו מרחפת מילימטר מעליי. אני מרגישה אותה בלי שהוא שם. מתחרפנת. כל הגוף שלי מייבב, נמרח עליו בלי מגע. כלבה שפתחה רגליים ורק רוצה רשות לגנוח. והוא שותה עוד שלוק. כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם
הוא לא באמת שואל אם חם לי. הוא יודע. שואל כדי לשחק, להעמיק את החור שבתוכי שאני כבר כמעט נופלת לתוכו. יושבת שם, רגליים פתוחות, ילדה טובה מדי, רטובה מדי, שקטה מדי. הוא לא שואל למה. הוא שואל למה לא זזתי. "את תמיד ככה? שותקת כשאת נשרפת?" הוא לוגם מהכוס, מביט בי מעל השפה. אני לא עונה. כי אם אני אענה, אני אקרוס.
"רגילה שממהרים לספק אותך, אה? שמזהים שאת רטובה וקופצים עלייך? פה זה לא יקרה" הקול שלו נמוך, רגוע, כמעט אבסורדי. והוא לא רק מחזיק את הגוף שלי .. הוא הופך לאלוהים